הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)הפנייה האלוקית לאברהם בפרשת העקידה נענית ב'הנני'. "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם. ויאמר אליו: אברהם! ויאמר: הנני!" (בראשית כב א). גם הפנייה של המלאך העוצר אותו מלשלוח ידו בנער נענית ב'הנני'. "ויקרא אליו מלאך ד' מן השמים ויאמר: אברהם אברהם! ויאמר: הנני" (בראשית כב יא).
קריאת 'הנני' של אברהם מבטאת נכונות מוחלטת להישמע לצו האלוקי גם כשהוא עומד במבחן הקשה ביותר לבן אנוש: "הנני לכהונה. הנני למלכות. הנני לשחוט. הנני להיהרג" (תנחומא הקדום). אמירת 'הנני': מילה אחת, רבת עוצמה ומשמעות:
"'הנני' – לכל שליחות, לכל פקודה, גם לקשה ביותר, לנעלה ביותר מטעם ההשגחה העליונה. 'הנני' לכל פקודה מאת ה', גם הקשה והנשגבה ביותר. 'הנני' – מיד וללא היסוס. ללא תנאי. 'הנני' – כולי, ללא שיעור וללא שיור. 'הנני' – בבחינה של התייצבות, מלאה, מוחלטת, לקריאת מלכו של עולם" (הרב בר שאול "מן הבאר", עמ' 23).
קריאת 'הנני' נגזרת מההבנה שלחיי האדם בעולם יש ייעוד: "ימי החיים נתנו להוציא על ידם מן הכח אל הפועל בוודאי איזה דבר ממשי" (עולת ראיה ח"א עמ' קה). וכן שקיימת התאמה בין הייעוד לבין העיתוי בו החיים מופיעים בעולם: "לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהי' צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות" (עולת ראיה ח"ב עמ' שנו).
כל מסכת חייו של האדם מכוונת למלא ייעוד, תפקיד גדול, ייחודי ואישי המתאים רק לו, היכול להתקיים רק בדור המסוים שבו נולד. הבנה זו מעצבת לאדם את תודעת השליחות, שחייו לא נועדו רק כדי להפיק מהם תועלת אישית והנאה לעצמו.
מאברהם אבינו עלינו ללמוד על מקומה של השליחות בחיינו: "ומסתבר: 'הנני' של אברהם אבינו הוא תורה לזרע אברהם לדורות עולם. אדם מישראל לפי כוחו, זמנו ומקומו, צריך לומר: 'הנני' – לאשר נדרש ממנו לפי כוחו באותו זמן ובאותו מקום. 'הנני' – לכל אשר יידרש לכלל ולפרט. לכל שליחות, אם נעימה ואם בלתי נעימה, אם קלה ואם קשה, אם של הפסד ואם של שכר. ורק מי שעונה 'הנני' – לכל פקודה, זוכה לכבוד וגדולה (בראשית רבה, נה´) 'הנני' – היא הדרך: דרך האדם בעולמו של הקב"ה" (הרב בר שאול "ריח מים" עמ' 47).
העידן הפוסט מודרני מאתגר את תודעת השליחות. הוא מערער על קיומה של 'אמת מוחלטת' מחייבת, ואין האדם כפוף אלא לרצונותיו, לאינטרסים האישיים וליעדים שהוא מציב לעצמו, כאן ועכשיו. מאידך, 'שליחות' משמעה שיש משהו שנמצא מעל האדם, שיש בו אמת מוחלטת ומחייבת, והוא המצפן המכוון את היעוד של החיים.
הציבור הדתי מאמין בהשתלבות ובשותפות עם החברה הכללית בישראל. בשיח הפנים מגזרי של הציבור הדתי קיים שיח חינוכי של 'שליחות'. גם בחברה הכללית יש מסגרות שבהן שיח זה קיים, בעיקר במסגרות הביטחוניות, במערכות החרום וההצלה, הבריאות, החינוך, הרווחה, במגזר השלישי של גופי ההתנדבות ועוד. אולם יש מסגרות שבהן שיח 'השליחות' פינה את מקומו לתפיסות פוסט מודרניות: להבלטת המוטיבציה ל'מימוש עצמי', הישגיות ותחרותיות. שיח 'השליחות' עלול להתקבל שם בציניות, כמושג ארכאי, תמים ולא רלוונטי. ויש שהיא שוחקת את נושאי דגל השליחות שמתקשים למצוא את עצמם חריגים ויוצאי דופן.
מדרכו של אברהם עלינו ללמוד כיצד להמשיך ולהתמודד עם האתגר הגדול של תודעת השליחות בזמננו, לא רק שימורה אלא אף העצמתה, למרות הכל!
(וירא תש"פ)
