קץ עידן התמימות

בפרשתנו מצטווה אברהם למול את עצמו. "וירא ד' אל אברם ויאמר אליו: אני א-ל שדי התהלך לפני והיה תמים וגו'. ונמלתם את בשר עורלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית יז א-יא). המפרשים נחלקו בפירוש המשמעות של הציווי 'והיה תמים' בהקשר של ברית המילה. האבן עזרא פירש: "והיה תמים – שלא תשאל למה המילה" (שם), שתקבל את הציווי האלוקי על המילה באמון מלא שהמעשה נכון והאמת מורה לעשותו, גם אם התבונה האנושית אינה מסוגלת להבינו עד תום. ה'תמימות' בהקשר זה היא אמון בקב"ה שציוויו נובע מהאמת המוחלטת, ואמונה בטוהר 'מניעיו'; שאין מדובר על ציווי שרירותי, ואין מעורבים בו מניעים זרים, חלילה. "דרש רבי שמלאי, מאי דכתיב (תהלים ט"ו): 'ד' מי יגור באהלך הולך תמים' – 'הולך תמים' זה אברהם, דכתיב: 'התהלך לפני והיה תמים'" (מכות כד א). "מפרש ענין התמימות שהיה מבטל דעתו וחכמתו לגבי צוויו של הקב"ה שלא שאלהו טעם והכרח על מצות מילה" (תורה תמימה בראשית יז א).

התמימות נחוצה ב'מצוות השמעיות' – ה'חוקים' שאין בן אנוש מסוגל להבין את טעמם, כמו המילה, אולם היא נחוצה גם ב'מצוות השכליות' – ה'משפטים' שניתן להבין את טעמם ברמה מסויימת, אולם אין להתנות את קיומם בהבנת הטעם. "והוא כטעם (כמשמעות הפסוק א.ש.): 'יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש' (תהילים קיט פ)" (רמב"ן בראשית יז א).

ה'תמימות' היא מידה בנפש שנחוצה ליחסי הגומלין שבין אדם לזולתו: "ומהי התמימות? שידבר האדם דבריו בלי רמאות ומשאו ומתנו בלי רמאות, ופיו וליבו שוין. שכל מי שהוא אחד בפה ואחד בלב אין נקרא תם. אלא שנקרא חנף ורמאי בלי ספק וכו', וכל שהולך בתמימות עם ד' והבריות הקב"ה משמרו מן החטאים וכו'" (מעלות המידות לר"י רופא המאה ה-13 – התמימות).

ה'תמימות' אמורה לאפיין את יחסי האמון ל'מורי הדרך' הורים ומחנכים, שהאמת הטהורה מנחה אותם ולא מניעים זרים. מכך נגזרת אחריותם להתנהל באופן שלא יסדוק את האמון שניתן בהם ולא יפרום את התמימות.

במעגלים הרחוקים יותר של יחסי הגומלין בין בני האדם צריך לצייד את התמימות גם במנגנון הגנה מפני אלה שעלולים לנצל אותה ולשתף בה מידה מסויימת של חשדנות וביקורתיות.

מסופר על אחד שבא ל"חפץ חיים" והתלונן על שותפו לעסקים שרימה אותו וניצל את תמימותו. ה'חפץ חיים' שאל אותו מדוע הוא לא בחן ובדק את ההתנהלות של שותפו שלא ירמה אותו. והלה ענה- משום שזה היה עשוי להיות בניגוד לציווי "תמים תהיה עם ד' אלוקיך!". ענה החפץ חיים: כתוב להיות תמים עם ד' ולא עם בני אדם!

דבר זה למדנו מיעקב אבינו שהיה 'איש תם יושב אהלים' ומידתו 'אמת', אולם כאשר הגיע ללבן הארמי הרמאי והערמומי, נאלץ לנהוג עימו בערמה נגדית. כאשר הזהירה אותו רחל מערמת אביה ענה: "אחיו אני ברמאות" (בבא בתרא קכג א). וכאשר שאלה אותו (שם): האם מותר לצדיקים לנהוג בערמה? ענה על פי הפסוק: "עם חסיד תתחסד עם גיבור תמים תיתמם, עם נבר תיתבר ועם עיקש תיתפל" (שמואל ב כב כו). העורמה מול לבן לא פגעה ב'תמימות' הנדרשת במקומה.

במיוחד אמורים הדברים למישור הציבורי; הפוליטי והתקשורתי וגופים ציבורים כוחניים ואינטרסנטיים שכלפיהם אסור להתייחס בתמימות. חדשות לבקרים מתגלה שמאחורי המילים היפות וה'ערכיות' מסתתרות כוונות אינטרסנטיות כדי לשרת אג'נדה מסויימת. אף יותר מכך, יש פרסומים שקריים שנועדו להיות 'ספינים' ולהשפיע על דעת הקהל. בכל אלה צריך להתייחס במידה של חשדנות וביקורתיות ולא לקבל את הדברים ב'תמימות'. מבלי שהדבר יפגע ב'תמימות' במקום שהיא נצרכת.

(לך לך תש"פ)