הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)יעקב יושב האוהלים, שזה עתה סיים ארבע-עשר שנות לימוד בבית מדרשם של שם ועבר, עובר שינוי מהפכני בחייו. יעקב עובר מעולם של שקידה ולימוד אל עולם לא מוכר וחשוך. זה הזמן להתפלל– "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם" ומסביר רש"י (כח,יא): "ורבותינו פירשו לשון תפלה … ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך שקפצה לו הארץ".
ושואל "שפת אמת": "ואינו מובן, כי לפירוש הזה שתיקן תפילת ערבית – מה עניין קפיצת הארץ לכאן"?, השפת אמת מתמקד בכוח הרצון של יעקב וכך הוא כותב:
"אך בוודאי כפי רצון האדם יכול לעורר קדושת השי"ת בכל מקום. וזהו שכותב רש"י: נעקר הר המוריה ובא לכאן פירוש: כיון שהיה ליעקב רצון גדול לבוא להר המוריה. אף כי מקום הזה היה מרוחק מאוד, קפץ הר המוריה כאן. וזהו עצמו פירוש תפלת ערבית כי בוודאי בעת חושך אין מקום להתגלות האור, רק ע"י רצון האדם, שלא בהדרגה, מתעורר הארה שלא עפ"י דרך הטבע. כי הכל תלוי ברצון האדם".
הר המוריה קפץ ובא למקומו של יעקב. ההתרחשות הזו נבעה מכוח הרצון העז של יעקב להגיע אל היעד. הרצון, לפי ה"שפת אמת", הוא יכולתו של האדם להפוך מציאות רחוקה לנוכחת. במקום לעשות את הדרך לַמקום, יעקב מביא את המקום אליו. למרות שלבריאה יש חוקים וסדר, אם ירצה האדם לשאוף ולהשיג את היעד, יוכל להשיג זאת גם שלא בדרך הכללים הרגילים של העולם ויוכל להגיע רחוק מאד- כי בעיניו זה קרוב.
השפת אמת מקשר בין מהותה של תפילת ערבית לקפיצת הדרך. ביכולתה של תפילת ערבית להקנות כלים לאדם להתמצא גם בתנאי חשכה. דווקא כשרחוק וחשוך, במקום בו הדברים נראים דמיוניים, ניתן להשיג את המטרה. במקום בו חשב יעקב שאין כלום ועליו לחכות לאור היום, הוא גילה כי אף שם יש נוכחות שכינה ותיקן את תפילת ערבית. יעקב מבין שלמעבר ממצב של פאסיביות למצב של אקטיביות, נדרש רצון עז, ולכן אינו מסתפק רק בתפילה אלא גם בנדר. גם כשהוא מובטח על ידי הקב"ה הוא לא מוותר על ההשתדלות.
גם אנחנו, כאשר פוקדים אותנו משברים וחשים אנו ייאוש ומרחק מהיעד אליו אנו שואפים, עלינו להפעיל את מנגנון הרצון. ביכולתו לסלק את הייאוש ובהמשך ליצור מציאות של קפיצת הדרך אל היעד. נוכל למצוא את עצמנו במקום אחר והרחוק ייהפך לבר השגה– כי הכל תלוי ברצון האדם. (ויצא תשע"ח)
