ואמר מה מעשיכם

באחד משיריו המופלאים, מעמיד המשורר יהודה עמיחי את שאלת הזהות במוקד: "איבדתי את תעודת הזהות שלי. אני צריך לכתוב את תולדות חיי מחדש להרבה משרדים". באותו רגע אפרפר למראית עין, עמוס ביורוקרטיה, לאחר המתנה מורטת עצבים בתור, כשפקיד משרד הפנים סוף סוף שואל אותך את השאלה הכה פשוטה, "אז מי אתה?" ניצב האדם לפתע מול השאלה הקשה מכולם, וקולו נעלם-נאלם. בשניה אחת, עומד הוא מול הצורך להגדיר את עצמו, את זהותו.
רגעים כאלה מצויים במקרא לרוב. השאלה, לא משפט החיווי שסימן קריאה גדול בצדו, מציבה בפני האדם אתגר, שלעתים הוא קשה מנשוא.
"אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע?", שואל בקול חרד יעקב את רבקה אמו. במבט מעמיק יותר – שגדולי החסידות עשו בו שימוש, ניתן להעתיק את משמעותה לעמידת האדם בפני אביו-קונו, בצאת יום הכיפורים. לאחר כל התפילות והבכיות, שפיכת השיח ופתיחת הלב, "אולי ימושני אבי" – הקב"ה, "והייתי בעיניו כמתעתע?", ויגלה שכל עבודת היום לא הייתה אלא מקסם שווא ומלים ריקות ונבובות, מן הפה ולחוץ.
פרשתנו מציבה כמה שאלות נוקבות מעין אלה, שכל אחת מהן נראית תמימה למראה, אך יורדת עד שיתין, ופוגעת בעצבים החשופים ובנימים הרגישות ביותר: "אדוני שאל את עבדיו לאמר: היש לכם אב או אח?", קורא יהודה בקול.
וכמאליה מזדקרת השאלה הנוקבת: "דאגתם לאחיכם בנימין ולאביכם הזקן מכמירת לב. אך כיצד זה זלזלתם באביכם והכרזתם לפניו "טרף טרף יוסף", בעוד שלאמיתו של דבר ידעתם היטב כי ביקשתם להורגו ומכרתם אותו משל היה חפץ הניטל מיד ליד?
""היש לכם אח?" – הכיצד אתם מעיזים לדבר גבוהה גבוהה באחיכם הקטון, בה בעת ששנאתכם היוקדת לאחיכם הגדול העבירה אתכם על דעתכם ועזבתם אותו לאנחות, לשבי, לביזה ולקלס?
כך גם שאלתו החוזרת של יהודה לאחיו יוסף: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי?".
מן הסתם, למשמע שאלה פשוטה זו, הזדקרו לפני יוסף בבת אחת כל אותן שנות הניתוק הארוכות מאביו, עשרים ושתים במספר. תינח, בשעה שהיה עבד ואסור בבית האסורים, אך הכיצד זה משעלה לגדולה, לא שלח לאביו אות חיים, ולו סימן קל שעודנו חי? האמנם רצונו בהגשמת חלומותיו הביאו אותו למנוע מאביו את הבשורה כי עודנו חי, גם במחיר הסיכון של הורדת שיבתו ביגון שאולה?
שאלות אלה, כל אחת לעצמה וכולן יחדיו, ניתנות להיתרגם גם ללשון ימינו. וכי איך נעלה אל אבינו – אל הקב"ה – ו"אחינו הקטן" – כל אותם רבבות יהודים שהולכים ומתבוללים מדי יום ביומו – "איננו אתנו"?
האמנם עושים אנו די כדי לקרב אותם, למשוך אותם בעבותות של אהבה בחזרה לחיק היהדות?

ועוד: וכי איך "נעלה אל אבינו" שבשמיים, וה"נער" – רבים מבני הנוער, הדור הצעיר שעמנו, "איננו אתנו", רחוק מעולמה של תורה, נוהה ותועה אחר עבודת אלילים ותרבויות זרה ובה בעת מבעט בתרבותו ומתנכר למורשתו-שלו?
"וכי יאמר אליכם מה מעשיכם" – האמנם נדע להשיב?
התגובה הראשונה של יוסף היא תגובה טבעית. אנושית מאד. "ויתן את קולו בבכי". בכי, התרגשות. ביטוי מתבקש להתרגשות שאוחזת ביוסף לנוכח המפגש המחודש עם אחיו, עם עברו, עם מורשתו.
אך לא די בבכי. לאחר הדקות והשעות הראשונות של ההלם, יש צורך במעשה. יוסף חוזר להיות המשנה למלך, האיש הפרקטי והפרגמטי, שמציע חזון ומציב פתרונות. הגדולה והשררה אינם רק מקור לגאווה וכבוד אלא גם, ואולי בעיקר, אתגר ומחויבות. "שררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם".
על יוסף מוטלת החובה להבטיח את קיומם, הפיזי והרוחני, של אֶחָיו. עליו להציב מחסום בפני סכנת ההתבוללות והטמיעה.
כך בימים ההם, כך בזמן הזה. חיזוק הזהות היהודית ניצב לפתחנו, כאן ועכשיו. ועולו מוטל על כל אחת ואחד מאתנו.
זהות בכלל, וזהות יהודית בפרט, אף פעם אינן רק שם פרטי. הן תמיד גם שם משפחה.
אדם מישראל אינו מתחיל את חייו מאפס. בשונה מאליק ה"ישראלי" – יוסף ה"יהודי" – לא נולד מן הים. גם לא בארץ ישראל, כנאמר בפסקת הפתיחה של ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. הם נולדו במצרים, בהר סיני או במעברות הירדן. בנים ובנות לעם שלימים ייקרא "העם היהודי". הראשון שראה אותו כ"עם" היה דווקא פרעה מלך מצרים: "הנה עַם בני ישראל" (שמות א, ט). לימים היה מי שביקש לראות את רגע הלידה דווקא בברית שנכרתה לצד הירדן, לפני הכניסה לארץ ישראל: "היום הזה נהיית לעם" (דברים כז, ט).
המונח "זהות" אינו מופיע בתנ"ך. גם לא במשנה או בתלמוד או ביצירת ימי הביניים, ודאי לא במשמעות שניתנה לו בלשון ימינו. ה"זהות" היא תוצר חדש של העברית בת ימינו, הרוצה לומר: "זה הוא = זהו זה". כולם זהים זה לזה. דומים. שוויון מוחלט וגמור.
אכן, יש לנו תעודת זהות יהודית, אך איננו זהים כלל ועיקר. חלק מהיהודים בעולם שמים את הדגש על הרכיב הדתי בזהותם היהודית, אך רבים – אולי הרוב – כלל אינם רואים רכיב זה כמשמעותי בהגדרת זהותם היהודית; מכל מקום אין הוא רכיב בלעדי ואף לא מרכזי.
גם בית הכנסת, יהא אשר יהא, אינו יכול להגדיר את זהותם של מיליוני יהודים שאינם יודעים – ולעתים קרובות גם אינם רוצים לדעת –בית כנסת מהו.
לו היינו נדרשים לחבר מדריך ל"זהות יהודית" היינו מתקשים בכך מאוד. מה משותף ליהודי חילוני, חסר כל זיקה לדת או אפילו אתיאיסט המשרת ביחידה קרבית בצה"ל לבין אחיו החסיד, דובר היידיש, משכונת "מאה שערים"? מה הקשר בין זה האחרון לבין מי שנולד לאב יהודי אך לאם נוכריה אבל רואה את זהותו כיהודית?
הניסיון להגדיר את כל בני הלאום היהודי באמצעות דת, שפה, לבוש, מנהגים, מסורת או אורח חיים נדון אפוא לכישלון מראש. אי-אפשר לכלוא את הזהות היהודית במשבצת אחת, מתוחמת היטב ובעלת גוון אפרפר. מדובר בעולם מלא של תעיות ותהיות; עולם דינמי, מורכב ומגוון שהולך ומשתנה מעת לעת ועם זאת שומר על יציבות במשך אלפי שנים.
כגודל המורכבות והשוני כך גודל האתגר הניצב לפתחה של הזהות היהודית במאה העשרים ואחת. שיבת היהודים למולדתם ההיסטורית (ובצדה הישארות של חלק גדול מבני העם היהודי מחוצה לה), כמו גם הקמת מדינת ישראל והשבת ריבונות יהודית על כנה לאחר אלפיים שנות גלות, מציבים לפנינו משימות ואתגרים חדשים. הנדע לעמוד בהם? וכי יאמרו אלינו "מה מעשיכם" בעניין זה, התהא בידינו תשובה?
תשע"ד