חלוקת הארץ

תפיסת הארץ מותנית גם בדאגה להוגנות ולצדק חלוקתי

תיאור אופן החלוקה של הארץ לשבטים והאמצעים הנדרשים לחלוקה זו אינו מתואר בלשון חדה וחתוכה בפסוקים. וכך נאמר:

"לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת: לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ: אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ: עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט" (במדבר כו, נג-נו).

בפסוקים אלו יש כמה הוראות סותרות. ראשית, לא ברור אם הארץ נחלקת באמצעות גורל או "על פי" הרומז לדבר ה' הישיר. לפתרון סתירה זו רש"י מציע שהגורל-דיבר. כלומר, שנשמעה רוח הקודש אומרת בקולה מה שיצא בגורל. בכך הוא מכליא בין האפשרויות שהפסוק מציע. בגמרא מבואר ששאלו במקביל לגורל גם באורים ותומים, והן הגורל והן האורים ותומים הראו תוצאות דומות (בבא בתרא, קכא, ב).

שנית, לא ברור לגמרי אם החלוקה הראשונה היא לפי שבטים, כך שהארץ נחלקת לשנים-עשר חלקים שווים בגודלם ואחר כך מתבצעת חלוקה בין משפחות השבט. במקרה כזה, בני משפחה לשבט 'מרובה משפחות' נטלו חלק קטן מבני משפחה לשבט 'מועט משפחות'. או שבהתאם להוראת התורה "לרב תרבה… ולמעט תמעיט", יש להתחשב בגודל השבט. סתירה נוספת וקשורה: הפסוק "לרב תרבה" עצמו נסתר בהמשך לכאורה בהוראה ש"על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט" ומשתמע ממנה שאין להבחין בין רב למעט.

הגמרא נדרשת אף לסתירה זו ומציעה שהחלוקה היתה לפי שבטים ועל כן לא היתה שוויונית מהפרספקטיבה של משפחה. אולם, היה היבט שוויוני שבא לידי ביטוי בכך שעל השבטים לשלם את ההפרש בין ערך הקרקעות שזכה בהם שבט אחד לבין ערך הקרקעות שזכה בהן שבט אחר. ר' יהודה מציע, בהתאמה, מפתח פיצוי מעניין לפיו סאה ביהודה שווה חמש סאין בגליל, למשל. לדבריו, הפריפריאליות של אדמות הגליל הפכה אותן לבעלות ערך נמוך יותר ואילו לקרבה למרכז היה ערך כלכלי (כאז כן היום). הרעיון שאדמת הארץ נחלקה לא רק על פי הגורל אלא גם במשא ומתן, בכסף, מלמדת הרבה. מנקודת המבט האישית, של הנוחלים וברמת החיבור לארץ, סביר לומר שפעולת הקניין מעוררת את האפשרות לזכות בקרקע מבחירה, התשלום מעצים את הקשר לאדמה ומגדיל את חיבתה בעיני הזוכה בה. וכמו שנאמר בירושלמי "בין רב למעט- אלו הכספים. אמר ר' אבין אילמלא שנתן הקדוש ברוך הוא חן כל מקום בעיני יושביו לא היתה ארץ ישראל מתחלקת לעולם" (יומא ד, א).

מנקודת מבט רעיונית ניכר שיש שתי זוויות התבוננות ביחס לחלוקת הארץ. יש בה היבט משמעותי של ייחוס קדושה לאדמה. היא לא נחלקת אלא על פי ה', ובגורל שאף הוא מנכיח את הקב"ה וכל שבט זוכה בחלקו כמתת ישירה משמים. מאידך גיסא, יש בארץ היבט נדל"ני חזק. קרקעות הארץ הן בעלות ערך כלכלי. בעתיד, הארץ גם תצמיח ותניב פירות ויהיו נתחים מהארץ שיתבררו כפוריים, יהיו שיתבררו כמתאימים לשטחי מרעה, יהיו שיהפכו לאתרי תיירות, וכדו'. כבר בדיון הראשון על נחלת הארץ ההיבט הארצי החומרי הזה אינו נזנח. אין זה בזוי להתייחס לארץ גם כרכוש.

המשמעות המוסרית העמוקה יותר של תהליכי תיקוף הנחלה באמצעות תשלום ופיצוי הוא שהארץ נחלקה גם בהכרעה מלמעלה אבל גם בהסכמה בין הנוחלים. אף שבט לא "ניצל" את זכאותו לנחול את הקרקע אם לא דאג קודם לכן לוודא שאין טרוניה כלפיו על עצם ההתיישבות ותפיסת החלק המסוים בארץ. תפיסת הארץ מותנית גם בדאגה להוגנות ולצדק חלוקתי. ולמעשה, העניין הוא שהארץ כולה משותפת לכולם, והנחלה היא הסדרה שאינה מעניקה קניין מלא ובלעדי, והזיקה והערבות ההדדית בין כל חלקי העם נשמרת.

(פנחס תשפ"ב)