להתאים את התפקיד לאדם

ההצלחה אליה צריך לשאוף כל אדם אינה נמדדת בקבלת תפקיד רם, אלא בביצוע מושלם של התפקיד המותאם

מבוכה גדולה נובעת ממי המריבה. מבוכה בשאלה במה בדיוק משה חטא, ומבוכה אל נוכח העונש הקשה: ראה את הארץ ואליה לא בא. ידועים דבריו של רבי יצחק עראמה: "כי מצוות ה' למשה כתובה לפנינו, והמעשה אשר עשה לא נעלם מנגד עינינו, ומחרון אף ה' ישתומם לבנו, ואין אתנו פירוש שישכך את אוזננו". אי-הבהירות שאופפת את פרשת מי מריבה הביאה לכך שכדברי שד"ל: "משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים". אני לא באתי להוסיף עוון חדש על משה, אלא דווקא לנקותו מאשמה, ולטעון שהתעוררה רק בעיה של אי-התאמה.

במאמרי לפרשת 'שלח' הצעתי שבני ישראל שיצאו ממצרים לא התאימו להיכנס לארץ. בהיותם עבדים משוחררים שחיו ושרדו על נסים גלויים, ואינם מסוגלים להילחם בבני ענקים, ואף בסתם כנענים, לכבוש את הארץ ולהתנחל בה. הבהלה והיללה של ה"לַּיְלָה הַהוּא", החיל והרעדה, וחולשת האמונה שאחזו בהם כששמעו את דברי עדת המרגלים, לא היו הסיבה לכך שהם לא נכנסו לארץ, אלא הסימן לכך שהם לא מתאימים להיכנס.

לגבי משה, טענתי שלא עלה בידו לנווט ולנתב את המרגלים ואת הדיווח שלהם, והוא לא הצליח להסות את העם, להדוף את טענתם ולשכך את ייאושם. פרשיית המרגלים הייתה הפעולה הראשונה שבוצעה לקראת הכניסה לארץ, והיא הוכיחה שמשימה זו צריכה לעבור למנהיג מהדור החדש. חטא מי מריבה, שנראה קל יחסית ואפוף תעלומה, הוא סיפור כיסוי לפי זו השיטה, כדי שמשה רבנו לא יזוהה בתודעתנו עם חטא המרגלים החמור והנורא.

אולם, כמובן הכול מדויק בתורה, ואף סיפור הכיסוי בא ללמד על אי ההתאמה. בפרשת הסלע נדרש משה בפעם הראשונה להתמודד עם היעלמות הנסים שליוו את עם ישראל בלכתו במדבר. מרים מתה, ועקב כך פסקה הבאר הנסית הנודדת, "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה". הפעולות שנדרש משה לבצע כדי לספק מים היו פעולות מסוג חדש, וניתן לעמוד על כך מתוך השוואה להוצאת המים שבספר 'שמות'. בצאת ישראל ממצרים הם חנו ברפידים ללא מים. שם הצטווה משה: "ומטך… קח בידך… וְהִכִּיתָ בַצּוּר", והוא עשה זאת "לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (שמות יז, א-ו), ואילו בפרשתנו, כעבור 38 שנים, הוא הצטווה: "קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה… וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה… וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו" (במדבר כ, ח).

הזמנים השתנו ואיתם הייתה צריכה להשתנות ההנהגה: בשלב יציאת מצרים הכול התנהל באמצעות הכאות מטה: עשר המכות, קריעת ים סוף וכך גם הוצאת המים מן הצור הייתה על-ידי הכאה במטה. הנהגת המטה שיקפה את ההתנהלות בעידן בו הכול מונחת מלמעלה, ולכן ברפידים היה די בנוכחותם של זקני ישראל, שמעבירים הוראות ורשמים להמונים. לקראת הכניסה לארץ יש לדבר ולא להכות, יש לכוון דברים לכל העם ולא רק לבעלי הסמכויות.

משה, הגדול מכל האדם, היה היחיד שיכול להיות "מוּל הָאֱ-לֹהִים", להביא תורה ולחולל ניסים גלויים. אולם, בהנהגה הטבעית והארצית הנדרשת משלב הכניסה לארץ יתאים יותר איש של אנשים מאשר "איש הא-להים", ובמקום "עבד ה'" יוצב "משרת משה".

בהמשך פרשתנו מתברר גם הניגוד בין הצלחותיו המרשימות של משה בשלב יציאת מצרים, להצלחות החלקיות מול עמי כנען. המשא ומתן מול פרעה הסתיים בנוק-אאוט בסיבוב העשירי, בעוד המשא ומתן מול אדום שבפרשתנו הסתיים בסירוב עיקש: "וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו" (כ, כא). במלחמה בעמלק הושג ניצחון מהיר ומזהיר, אולם הכנעני בפרשתנו הצליח לקחת שבי (כא, א). מאוחר יותר, כשהחל "הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (כה, א), אצל משה רפו ידיו, ורק פנחס, בן הדור החדש, הציל את המצב.

כל אדם צריך להכיר את כישוריו כמו גם את חולשותיו, ובהתאם להם להגדיר לעצמו את יעדיו ומשימותיו. אנשי רוח בעלי ערכים ואידיאלים גדולים לא בהכרח יתאימו להיות מורים לילדים, אנשי מוסר ועקרונות לא תמיד יצליחו כעסקנים, ומצביאים בצבא לעתים יתגלו כפוליטיקאים בינוניים. ההצלחה אליה צריך לשאוף כל אדם אינה נמדדת בקבלת תפקיד רם, אלא בביצוע מושלם של התפקיד המותאם.

(חוקת תשפ"ב)