אנחנו לא יודעים כלום

דווקא ההבנה שאנו לא יודעים כלום – היא אשר מביאה אותנו לעולם מלא סקרנות לדעת, להיות סבלניים וסובלניים יותר

פרשת "פרה אדומה" נחשבת כפרשה הסתומה ביותר בתורה במסורת הרבנית. מצוות הפרה הינה "חוקה"; לא ניתן להבינה, כיוון שיש בה סתירה פנימית אינהרנטית. הפרה פועלת גם פעולה נגדית. מי החטאת המופקים ממנה המטהרים את טמא המת, מטמאים בו זמנית את הכהן הטהור המתעסק בה. מהו, אם כן, הטעם למצווה תמוהה זו בעיני המסורת האתיופית?

לפני שנשיב על כך, רציתי לשתף את הקוראים בשני מקרים שקרו לי השבוע. באחד הימים, כשנסעתי, המתנתי עם הרכב ברמזור אדום. הרמזור התחלף לירוק, אבל בצומת הייתה בעיה רצינית שלא אפשרה לרכבים הראשונים להתקדם מיד. הרכבים אחרונים שהיו רחוקים מהרמזור החלו לצפור, מתוך חוסר סבלנות וזלזול. הם חשבו שהם יודעים הכל.

ביום שישי הגעתי לבית המרקחת בשביל לקחת תרופות לאבא שלי. בית המרקחת היה סגור. ככה זה, ביום שישי בית המרקחת סגור. עמד לפניי אדם שהחל לצעוק על הפקידה באופן אלים: "למה אתם סוגרים? אתם עושים מה שאתם רוצים?!". כל זאת בזמן שהיה תלוי שם שלט שכתוב עליו בגדול "בית המרקחת סגור בימי שישי".

כאשר אנו חושבים שאנו יודעים את הכל, אנו עלולים להגיע למקום בו אנו נעולים וסגורים. איננו סובלניים ופתוחים כלל לשמוע משהו חדש ששונה מהמוכר והבטוח. ההבנה שאנו, בצורה כזו או אחרת, מוגבלים לעולם התפיסות, האמונות והידע שלנו, היא שמאפשרת לנו, באופן פרדוקסאלי, להפוך לסקרנים יותר, לסובלניים יותר ולרצון להרחיב את עולם האופקים, את עולם הידע שלנו.

נוהגים לצטט את סוקרטס, מחשובי הפילוסופים בעת העתיקה, שאמר ש"החוכמה האמיתית והיחידה היא לדעת שאתה לא יודע כלום". ולכן, גם המסקנה המתבקשת היא, כפי שסוקרטס המשיך, ש"טיפשות היא לאדם לחשוב שהוא יודע את אשר איננו יודע".

אנו קצת "יהירים" לחשוב שאנו יודעים הרבה, וזה יוצר לנו לרוב בעיה משמעותית – אנו בטוחים שאנו יודעים, ולכן למעשה חוסמים את עצמנו מלדעת מה עוד קיים. לכן, בתיאולוגיה האתיופית פרה אדומה מצביעה על אורח חיים. העקרון הזה שאיננו יודעים את הכל מצביע לא רק על מצוות פרה אדומה ולא רק על כל מצוות התורה, אלא על אורח חיים של ענווה. לכן, מנקודת המבט של התרבות האתיופית המסר ברור: ראייתו של האדם מוגבלת ולפיכך עליו להיכנע לפני כל סמכות. מתוך הכניעה האדם זוכה לקרבת הא-ל, לעצמו, לאחרים. דרך חיים זאת יש בה למנוע מאיתנו מבוכה למראה דברים שאינם צודקים לכאורה. אסור לנו להרהר אחרי מעשים של א-לוהים. עלינו לזכור תמיד כי ידיעותינו הנן חלקיות ומקוטעות וכי דין אמת ייתכן רק מתוך ראייה מקיפה השמורה לקב"ה.

התפיסה האתיופית, אם כך, מבקשת מאיתנו, באמצעות הפרה האדומה, לגילוי ענווה. כדברי הרב רונן נוייברט ז"ל: "הפרה האדומה הינה מסר לעם בכלל, ולמנהיגים ולגדולי האומה בפרט. על מנת להצליח ולהיות גדולים, צריך קורטוב של ענווה. דוקא שאלת ה'למה' הנשארת ללא תשובה, היא התשובה לכל סכנות גדלות היתר. הענווה היא המפתח האמיתי למנהיגות ולגדלות. המנהיג היחיד שאי פעם זכה להבין את מצוות הפרה האדומה הינו משה רבנו: 'אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה' (במדבר רבה, י"ט ד'). אולי הסיבה לכך היא דווקא עצם העובדה ש'האיש משה עניו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה'".

המסר שאנו מקבלים ממצוות פרה אדומה היא ההבנה, בכל התחומים, שרק מכוחו של א-לוהים ומברכתו אפשר להצליח. הא-ל, ולא האדם, הוא האחראי לגורלו של האדם. כלומר, המסר לחברי הקהילה האתיופית הוא שאסור להם להרהר אחר מידותיו של הא-ל, שכן האדם ניחן בראייה חלקית ומקוטעת מול הא-ל האדיר שיש לו ראייה מקיפה וקוהרנטית על העולם. אבל, דווקא ההבנה שאנו לא יודעים כלום – היא אשר מביאה אותנו לעולם מלא סקרנות לדעת, להיות סבלניים וסובלניים יותר. לצאת מעולם האופקים הצר שלנו. להיאחז בתקווה גם ברגעים קשים בהם המציאות מלאה באנדרלמוסיה.

נסיים במילות השיר של אריק לביא (מילים ולחן: שמוליק קראוס): "זה קורה שהדרך מתמשכת. זה קורה, יש ללכת, ללכת… שום דבר לא ידוע. לא שנה, לא שבוע. יש לנוע, לנוע. ואולי בסוף הדרך, שנראה, כי הדרך מתמשכת…".

(חוקת תשפ"ב)