מרדכי גרנביץ
כמה פעמים רומנטיקה סוערת עם פרפרים בבטן הופכת עם הזמן לקשר אפרורי ומשעמם, וציפייה דרוכה לילדים, פנטזיות על הורות מרגשת, הופכת בזמן אמת ל'אל תשגע אותי'?
כמה פעמים אתה פוגש מישהו אחרי שנים שלא ראית אותו, ואתה זוכר כמה הוא חלם על תפקיד מסויים, משהו שהוא הציב כיעד בחיים. "נו", אתה שואל, "מה נשמע? איך החיים?". לפעמים הוא משדר שהכל רגיל כזה, יבשושי, לפעמים אפילו יש בעיות, חוסר סיפוק, תלוי כמה השיחה זורמת. ואתה חייב לברר מה לגבי התפקיד הנחשק, שהדיר שינה מעיניו בלילות, ואז, התשובה האגבית, שנאמרת כמעט בביטול, היא שהוא כמה שנים כבר בתפקיד הזה. והשיחה עוברת הלאה. זה קטע, כי אתה עוד תקוע בזיכרון בשלב שזה היה החלום הכי בוער ומרגש שלו.
האמת, שכמעט להכל אנחנו ממש מתרגלים. כמה פעמים רומנטיקה סוערת עם פרפרים בבטן הופכת עם הזמן לקשר אפרורי ומשעמם? כמה פעמים ציפייה דרוכה לילדים, פנטזיות על הורות מרגשת, הופכת בזמן אמת ל"די כבר נו! אל תשגע אותי, אולי תלך לשחק עם החברים?". להמשיך בדוגמאות? אחסוך מכם…
לפעמים אדם חושב שאם הוא ישיג עוד משהו מסויים, זה מה שיעיף אותו לשמיים מרוב שמחה, אולי רכב חדש, או בילוי מסויים, וזה באמת משמח אותו, אבל גם לזה יש תאריך תפוגה. גם הריגוש הזה נעלם ושוקע לו בשגרת היומיום.
סוניה ליובומירסקי היא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, החוקרת שנים את הנושא של אושר. באחד מספריה (הזמינים בעברית) ראיתי פעם משהו שתפס אותי: היא שואלת האם האדם משקיע בהבעת הערכה, למשל כלפי בת זוגו. לא איזה משהו 'כללי' כזה, אלא ממש מיקוד בתכונות חיוביות שלה, והכרת תודה על זה, התייחסות ספציפית לכך שדברים מסויימים שלפעמים נראים כמובנים מאליהם, הם ממש מתנה בחיים שלו. היא מספרת שערכה ניסויים רבים סביב הנושא של הבעת הערכה ותודה, ולטענתה, מי שממוקד בזה, ממש אקטיבית חושב על הדברים הטובים שיש בחייו, מודה עליהם, בצורת מכתבי תודה או אפילו כתיבה לעצמו, הוא אדם מאושר ובריא יותר. הוא בעצם קצת מנצח את המנגנון הזה שמתרגל לכל דבר ומקבל הכל כברור, מנגנון שגם שואב אותנו להשוואות מול אחרים, לקנאה, ולמרמור.
זה נשמע כל כך פשוט, כמעט קיטשי כזה – מה, אני אשב עכשיו ואכתוב לעצמי מה היה לי טוב היום? על מה אני ממש מודה לאשתי, לילדים שלי, אולי להורים שלי? מה, החיים הם פעולה בבני עקיבא? נו, כל המשפטים האלו בדיוק עלולים להשאיר אותי אדיש וכבוי, אולי נורא חכם כזה, אבל קצת רדום, והרבה פחות שמח בחיים…
חשבתי על זה שבלעם היה רבי גדול. כזה שלוחש לבנאדם 'מה כבר יש לך בחיים, הא?', כזה שמקטין כל הישג, ואומר לך בשקט שזה ממש לא מספיק טוב. כזה שלא מסוגל בכלל לראות את נקודות החוזקה שלך ולשמוח בהן. "עין רעה" זה נקרא, הוא כל הזמן צריך עוד. והוא באמת כשרוני, הוא יודע לתפוס את החלקיק שניה הזה ביום, שבו הקב"ה כועס. הוא דוקטור לביקורת קטלנית, ויש לו מלא הוכחות, הוא לא פראייר, הוא הרי נביא. זה אולי גאוני, אבל זאת חתיכת קללה, לחיות ככה…
ואם הזכרנו את פרופ' סוניה ליובומירסקי, תראו מה הרב דסלר כותב לתלמיד: "לא מצאתי במכתבך אפילו מילה אחת של תודה. הלא כי תבין כי לא מאשר אני צריך לתודתך אני מוכיחך, אך מאהבתי אותך… הזהר לחזק רק את רגש הכרת הטוב, והיה זה לאושרך תמיד".
(בלק תשפ"ב)
