נעליים של ילדים

אחד הדברים שעלולים לעצבן בבוקר לחוץ, זה כשאתה ממהר לפגישה ומגלה בדרך לגן שהבן שלך לא קשר את השרוכים

הרב ישראל זאב גוסטמן התמנה לדיין בוילנה בגיל עשרים ואחת, אצל הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי. בתוך התופת של המלחמה הגיעו אליו שאלות קשות מנשוא, ובתום המלחמה חזר לוילנה להיות עם האודים המוצלים, ולעסוק בשאלות של נישואין והתרת עגונות. אנחנו מדברים על תקופה שבה אין ספרים זמינים והוא צריך להכריע מכח גאונותו וזכרונו. בהמשך התגלגל לארה"ב ויותר מאוחר הגשים את שאיפתו לעלות ארצה. ויתר דברי שיעוריו וגדלותו התורנית הלא הם בספריו "קונטרסי השיעורים".

לפני כשמונה עשרה שנה כתב עליו הרב אליעזר מלמד באריכות, וכמה דברים היו שם, הנוגעים בעומק הלב:

לפני כחמישים שנה, עשו בירושלים איזה מצעד לכבודה של העיר, כנראה לא משהו בעל צביון מאד דתי. הרב הדרי נקלע לשם וראה את הרב גוסטמן ואשתו עומדים באזור הר ציון ומביטים במצעד. הוא הציע להם טרמפ הביתה, ובדרך שאל מה מביא אותם לצפות במצעד שכזה. הרב ענה לו ביידיש: "מי שאיבד ילדים בשואה הולך לראות ילדים יהודים ברחובות ירושלים…".

במלחמת שלום הגליל נהרג בנו של פרופסור ישראל אומן. הרב גוסטמן נסע עם מקורבו ד"ר פיינגולד לשבעה. הוא ישב וסיפר בשקט על הבן שלו מאירק'ה, שהיה ילד יפה תואר, ונלקח באקציית הילדים. הוא סיפר על אמא אחת שהתחננה לנאצים שיזרקו גם אותה למשאית עם הילד שלה. הקולות של הילדים מהמשאית, חלקם גוססים, נבלעו בזעקות של האמהות. הוא סיפר שלקח את הנעליים הקטנות של מאירק'ה שלו, והצליח להחליף אותן תמורת קצת קמח וגזרים. הוא הלך לאלמנה של רבי חיים עוזר ונתן לה מהאוכל. היא לא הסכימה לקחת עד שהרב גוסטמן הצהיר שיש לו מספיק בשביל משפחתו. אבל באותו ניחום הוא סיפר, שהוא עצמו לא היה מסוגל לאכול מזה, "לא יכלתי לקיים 'ואכלתם בשר בניכם'"… תוך כדי סיפור הדברים המצמררים אמר הרב גוסטמן: "בעולם האמת מאירק'ה שלי אומר לשלמה, בנכם, 'אשריך שזכית להשליך עצמך בשביל הצלת עם ישראל, זכות שאני לא זכיתי בה'".

לאחר תקופה, פנה ד"ר פיינגולד לרב גוסטמן, וטען שחשוב שיספר ויפרסם את המעשה מהגטו, עם הנעליים של בנו. ענה לו הרב גוסטמן: "אני לא מסוגל, אני רואה את הנעליים האלו בכל לילה לפני השינה…".

***

הרב נבנצאל סיפר פעם על הרב גוסטמן שהיה משקה בעצמו את השיחים בגינת ישיבתו בירושלים. כיון שכשברח מהנאצים היה מסתתר ומתחבא מאחורי שיחים, וחשוב לו להכיר טובה לשיחים, שהצילו אותו (מובא בקובץ "אסיף" ד. במאמר מהרב אוריאל בנר).

***

הסיפור של הנעליים מזכיר את מה שהיה הרב פרומן רגיל לספר, ששמע מהרב שבתי רפפורט שהלך פעם עם הגאון רבי חיים שמואלביץ, וראה אותו עוצר ומסתכל על נעלי ילדים בחלון הראווה ובוכה, כששאל אותו הרב רפפורט לפשר הדבר ענה לו ר' חיים: "בעולם הבא לא יהיו נעליים מתוקות של ילדים"…

נו, יש דברים שכנראה רק מי שניצל מן התופת יכול להבין….

***

אחד הדברים שעלולים לעצבן בבוקר לחוץ, זה כשאתה ממהר לפגישה ומגלה בדרך לגן שהבן שלך לא קשר את השרוכים. 'לא יכלת להגיד לי בבית?'… אז אני לוקח נשימה ונזכר ברב גוסטמן, שביום שני יחול היארצייט שלו, ומבין שאין דבר יותר מדהים מלשרוך לבן שלך את הנעליים..

(קרח תשפ"ב)