קינצוּגי אנושי

אני חוזרת מניחום אבלים של יפעת, אם לחייל שנפל, אותה אני רואה כל כמה ימים בשביל הביטחון. אנו מוציאות, כל אחת מאיתנו, את הכלבה המשפחתית לטיול של בוקר. עד אתמול לא ידעתי את שמה.

את יפעת ויצחק בעלה באים לנחם הורים להרוגי מלכות אחרים, מהיישוב ומחוצה לו, שצברו מעט פז"ם ואיבדו בת או בן במלחמה או באירוע טרור, בשנים או בחודשים האחרונים. מציאות קשה ועצובה.

הררי אוכל ורוח הרים, צלילי גיטרה, שיח ודמעות. מן ערבוב שכזה. שכבות של כאב ושתיקה, של קולות ומועקה. ואז, תינוקות מגיעים למתחם בו מתקיימת השבעה. אולי ילדים של אחיי החייל, אולי ילדים של חבריו, של בני הדודים. הפעוטות אינם ערים לסיטואציה ותובעים אוכל, מגע, חיוך וסיפוק מיידי של סקרנות. לרגע הייתי רוצה להיות כמותם. לחיות בלי פסקול העצב והמועקה, שמלווה אותי יותר משנה וחצי, ואולי היה שם תמיד.

בשובי הביתה יש ריחות של שבת. גם השבת, כך נדמה לי, נכנסת בלי להיות מודעת לסיטואציה או אולי דווקא וזהו. השבת פשוט מגיעה. כל שבוע. תובעת תשומת לב והשקעה, הפסקה של עולם המעשה, לטובת שפע וקורת רוח.

הפז"מניקים, ששכלו ילדים, מלמדים אותי על כוח החיים. על מחויבותם, שהולכת וגדלה, למימוש ערכיהם ו/או ערכיו של הבן/הבת שנהרגו, לטובת הכלל. הרגישות של רבים מהם לסבלם של "צעירים" מהם בשכול, מקרינה אחווה ורעות ואהבה.

לפני כשבועיים, בעת טיול הבוקר היומי בחורשה בקרבת הבית, הבחנתי בערמת קרשים ובמסור חשמלי. בחור אחד ניגש למקום בשקט והחל לעבוד. למחרת ניצב במקום משטח עץ יפייפה ועליו שני ספסלים וגם שלט לזכרו של נתן, חלל מלחמה נוסף מהיישוב שלנו, שעלה לארץ והקים כאן משפחה צעירה.

מדינת ישראל נבנית לצד ומתוך אובדנים. אומנות קִינְצוּגִי אנושית (קינצוגי – רפאוּת כלי חרס יפנית, באמצעות שימוש בזהב מותך כחומר המחבר בין השברים). זהב אנושי מחבר כאן בין שברים.

"אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לֶעָפָר, בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה, וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלום יָעוּף" (מתוך 'ונתנה תוקף', המיוחס לר' אמנון ממגנצא). ביום אחד יהודי במדינת ישראל "נותן תוקף" לכל הפיוט: לעפר, למסירות נפש, לשבר ולזמניות. כל זאת לצד רוח ותנועה ומעוף וחלום.

לתגובות: naomieini1@gmail.com