"מבצע פנחס"

קיצוניות ורדיקאליות מאפיינת דעות, התנהגויות, מצבי רוח, ועוד כהנה וכהנה דברים. חסידי תורת מרקס מאמינים שרגשות הקיפוח המעמדי הם שגורמים לאנשים לאמץ אידאולוגיות קיצוניות המקדשות אלימות. חסידי פרויד, לעומתם, מאמינים שבעיות נפשיות הנובעות מתהליכי התפתחות האישיות בגיל הרך הן הגורמות לאנשים להפוך לקיצוניים.

הפרשה נקראת על שמו של פנחס ופותחת בברכת שלום וכהונת עולם שהובטחו לו- "פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם…לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום, והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כ"ה י"א-י"ג). בפרשה מתואר החלק השני של הסיפור, שראשיתו בסיומה של הפרשה הקודמת, מעין דרמה בהמשכים, המחבר בין שני חלקי הדרמה – פינחס. אימרה יהודית אומרת שהדקר, מכשיר חד המסוגל "לדקור" ולחבר בין שני דברים. פינחס באמצעות החרב חיבר בין שתי הפרשות, וזכה בכפל פרשות. בסוף פרשת בלק מתוארת הקירבה וה"חיבוק" בין שתי התרבויות, מואב וישראל, "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות את בנות מואב" (שם, כ"ה א'). מה שהחל בקשרים על רקע רומנטי, מסתיים באפן אחר "ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן" (שם, כ"ה ב'), התבוללות ועבודה זרה. סוציולוגים מכנים את ההתבוללות "מיתת נשיקה".

התורה מפארת את המעשה. האם הברכה והשבח אותם מקבל פינחס היא הדרך?! האם יש ללמוד ולחקות את מעשהו?! התיאור המקראי נלהב. חז"ל קצת פחות נלהבים, וזאת בלשון המעט., בתלמוד הבבלי' נאמר, "הבא לימלך אין מורין לו, איתמר נמי, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, הבא לימלך אין מורין לו" (סנהדרין פ"ב ע"א) ופירש רש"י "קנאי הבא לימלך בבית דין בשעת מעשה אם יפגע בו, אין מורין לו, שלא נאמרה אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך" (שם) (שם) כלומר אין זו הדרכה. מעשה קנאות אינו הדרכה שמקבלים על ידי דיינים או חכמים.

ב'תלמוד הירושלמי' הרחיקו לכת, שם נאמר, "תני, שלא ברצון חכמים" (ירושלמי סנהדרין פ"ט). לא רק שאין מורין לו לעשות, אלא אפילו מבקרים בחריפות את העושה ואומרים שאין זה משקף את רצונם של חכמים. החשש המובע בדבריהם של חז"ל מבטא את המתח שבין הוקעת מעשים שלא יעשו, לבין מחיר הקנאות, האם לאחר הקנאות יישאר גם שיקול דעת והגיון?!

בשבוע הקרוב יתחילו ימי בין המֵצרים, שלושת השבועות לקראת תשעה באב. נזכור, כי על פי המסורת חרָב הבית הראשון בגלל שחיתות מוסרית, והבית השני – בגלל שנאת חינם. אז, הקנאים בעיר הונהגו על ידי אלעזר בן שמעון, ופעלו להפלת הממשלה הקודמת, אשר אותה האשימו בנפילת הגליל. הגעתו של יוחנן ואנשיו חיזקה מאוד את מפלגת הקנאים. המתונים, אנשים שהיו שייכים לשורות הצדוקים, האצולה, הכוהנים, ועשירי העיר, היו עתה במיעוט… יוחנן מגוש חלב הפך למפקדה הצבאי של העיר, ונקט בשלטונו בצעדים חמורים כנגד אנשי מפלגת המתונים…המלחמה ניטשה עתה בין המתונים, לבין הקנאים בהנהגת אלעזר בן שמעון, קנאי הגליל בהנהגת יוחנן מגוש חלב, קנאיו של שמעון בר גיורא, ומפלגה נוספת, פלג קנאי קיצוני, אשר התנגד לשלטונם של יוחנן ושמעון גם יחד…בין היתר נשרפו במאבק מחסני המזון של העיר, דבר שגרם לאחר מכן לרעב משהחל המצור. תוצאת מאבק בין קבוצות קנאים, רצון לכפות התגייסות כוללת של תושבי ירושלים (ובעיקר המתונים) בבחינת "הגב אל הקיר".

אירוע זה מוצא את אזכורו בספרות התלמודית, באגדות החורבן, בהקשר ליציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים. הרב שאול ישראלי, מי שהיה דיין בית הדין הגדול, מנתח את מעשה הקנאות על פי מקורותיו השונים ומגיע למסקנה הבאה; 'קנאי' אינו אלא מי שהרגש הפנימי הטהור מוליכו למעשה. ההלכה אינה מכתיבה מעשים שכאלו, אינה מעוררת אליהם, ואינה דוגלת בהם, ההפך הוא הנכון. הרב ישראלי פירש את דברי חז"ל ביחס למשה ש"נתעלמה ממנו ההלכה"– לא נאמר שנשתכחה, אלא שנתעלמה, עבור משה אין זו הלכה, אדרבא עשיית מעשה תהיה מנוגדת להלכה. הדברים הנוקבים ששמו חכמינו בפי זמרי כלפי משה מעצימים את העניין "בת יתרו מי התירה לך", עשיית מעשה לאחר טיעונים כאלו עלול להיתפס על ידי העם כמעשה נקמה על בסיס פגיעה משפחתית ואישית. למשה אסור היה לפעול בדרך זו. פינחס בא ממקום נקי, מרגש של כאב עמוק, "נזכר הלכה" ('עמוד הימיני' סי' ט"ו עמ' ק"ס-קס"ח), וגם הוא נזקק לברית שלום. השלום שהובטח לו יאזן מחדש את הכוחות כך ביאר הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר'. האות ו"ו במילה "שלום" שבפתיחה שבורה באמצע. הקנאות שברה את השלום, אך לא את האחריות לנסות ולהשלים אותו.

(פנחס תשפ"ב)