אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
עם פתיחת שנת הלימודים ידעתי שאני הולך להשאיר את כל האקסלים וטבלאות השכר, מסיבות העיתונאים וקרבות האוצר וההסתדרות מעבר לדלת ולהתחיל להכיר 21 נשמות חדשות שיזכירו לי את הילדים שלי ואת העובדה שממש ברגעים אלו, בבית ספר אחר במושב נחלים מורות אחרת הולכת לפגוש בפעם הראשונה את הנשמה של הילדים שלי.
אל תטעו: אני לא נאיבי ומבחינתי מאבק המורים הוא צודק ומתבקש מתמיד, וחבל שרק עכשיו נזכרו. תאמינו לי שאתם רוצים את המורה של הילדים שלכם שמח ומאושר, לא זעוף ומתוסכל.
ובכל זאת, בראשון בספטמבר עם הצלצול הראשון, קרבות האוצר וההסתדרות הולכים להישאר מחוץ לדלת ואני הולך כנראה להתרגש ואולי אפילו, לכו תדעו, ייכנס לי בדיוק משהו לעין.
הרגע הזה שבו אקריא את שמות התלמידים, הידיעה הזו שקיבלתי בנוסף לילדים הביולוגים שלי עוד 21 ילדים שהולכים לפלס את דרכם היישר אל תוך הלב שלי ואני בהבל פי, במילים שלי, במבט, בעין הטובה, ביכולת ההתבוננות שלי, בהכלה, בהקשבה, בליווי, בתמיכה ובדחיפה, אהיה שם בשבילם בשנה הקרובה בשביל להצמיח להם כנפיים ולנפוח בהם חלומות- זה משהו בלתי נתפס בעיניי.
ואם אתם בכל זאת מתעקשים להיות ציניים, כנראה שמעולם לא עמדתם מול כיתה וראיתם ילד שבפעם הראשונה אחרי חרם מתמשך מוזמן למשחק של חברים ועוד רגע מתפלקת לו דמעה של אושר.
והאמת? לא נעים לי להגיד אבל נדמה לי שהייתי משלם בשביל לעבוד בעבודה שלי כמורה. כמחנך. המחשבה שאני הולך לעצב את החיים של עשרות ילדים (כי אני הולך ללמד גם בכיתות אחרות) שואבת אותי בים של משמעות וסיפוק: הרי כל ילד וילדה הם עולם מלא: בעוד כמה שנים בעזרת ה' הם יקימו משפחות. אנשים יהיו תלויים בהם. השאלה האם הם יהיו בני אדם או סוציומטים תלויה במידה רבה מאוד בחינוך שאתן להם, מעבר כמובן לחינוך החשוב ביותר שהם יקבלו בבית.
עד עכשיו אני זוכר את היחס המכבד והדחיפה שנתן אבא שלי, יצחק הרש, ששימש 42 שנה סמנכ"ל מכללת שאנן בחיפה למנקה במכללה שהתעקשה הרבה בזכותו על הזכות שלה להיבחן בבחינות הרפואה ונהפכה לרופאה בבית חולים רמב"ם בחיפה. זו דוגמא בעיניי לחינוך ביתי.
ומצד שני, כמובן שיש השפעה למחנך: אני זוכר את המסע שעשינו לכותל כאשר פגשנו ברחובות הרובע היהודי קבצן ואיך שהמחנך שלי לא רק נתן לו כמה שקלים אלא עצר רגע לדבר איתו וממש התעניין בשלומו: "בלי הכסף שלי", אמר לנו כשראה איך אנחנו עוקבים אחריו, "הוא איך שהוא יסתדר, אבל בלי תשומת הלב, החיוך וההתעניינות שלנו, הוא יכול להשתגע".
מאז יצא לי כמה פעמים להיפגש עם חברי ילדות של אותו מחנך: כולם ללא יוצא מן הכלל סיפרו שהם מקפידים כשהם נותנים צדקה גם לחייך ולפעמים אפילו לדובב את הקבצן. המחנך שלנו הפך אותנו לבני אדם טובים יותר.
בסוף השנה שעברה הגיע זר פרחים לחבר שלי, מחנך במרכז הארץ, מהורים של תלמיד שלו. כשהוא לא הבין על מה זה, הסבירו לו ההורים שזה בגלל שהוא התעקש להוציא את הילד שלהם לטיול השנתי של כיתה ו'. הילד הזה מעולם עד עכשיו לא יצא לאף טיול שנתי והעדיף להימנע מכל טיול שהוא, עקב חוסר ביטחון. חבר שלי נסע אליהם הביתה במיוחד. דיבר איתו, שכנע, הסביר, והבטיח לו שהוא הולך להיות זמין עבורו כל הטיול. ממש מסר את נפשו לעניין. בסופו של דבר הילד התרצה ונסע ונהנה ועל הדרך רשם ניצחון אישי יוצא דופן: הוא עשה את זה. חבר שלי הצליח לגאול אותו ממערת הבדידות שהתרגל אליה.
אביו של אותו תלמיד אמר לו: "לא כל דבר בחיים נמדד בכסף. מה שעשית לילד שלנו – אין לנו באמת את הסכום בשביל להודות לך על זה".
אז המאבקים של יפה חשובים מאוד. הכרחיים. אבל בסופו של דבר, שנת הלימודים הזו היא כל כך מעבר לזה.
הלוואי שהמחנכים של הילדים שלכם ירגישו שכל יום ויום שבו הם דורכים בכיתה, הוא מתנה מיוחדת שמוענקת להם ושתמיד נזכור אנחנו המחנכים, וגם ההורים, שאנחנו באותו הצד וההצלחה של הילדים, התלמידים שלנו, היא הצלחתנו והצלחת ההורים.
אני מתפלל שתהיה לנו שנת מימוש חלומות, הצמחת כנפיים ובעיקר אהבת מקצוע ההוראה מתוך תחושה אמיתית של שליחות משמעות וסיפוק, כי ככה זה כשאתם עובדים במלאכת עיצוב הנשמות ומלטשים בכל יום מחדש יהלומים: יהלומים נושמים. בועטים. חיים. צוחקים. כועסים. לפעמים קצת מבולבלים. ובכל זאת, ולמרות הכול, תמיד הם יישארו יהלומים.
(כי תצא תשפ"ב)
