לתפוס את הזמנים היקרים ביותר עם הילדים

הזמנים היקרים האלו בהם הילדים משגעים אותך ומטריפים לך את המוח יעברו הרבה יותר מהר ממה שאתה חושב, והנה הם מתבגרים שכבר מסתדרים לבד ואל תעשה להם טובה

חשבתי שהוא ישמח. שאני הולך לגלות לו את אמריקה. שהוא ממש יעריך את המחווה הזו שלי: "אתה שומע", אמרתי לחבר שלי, אב לארבעה ילדים: הגדול בן 17 והקטן בן 6, "ערוץ מאיר נפתח בחופש בחינם. מה אתה אומר? במקום שהקטנים שלך יטפסו על הקירות יש להם הזדמנות לצרוך תוכן עם מסר וערכים ללא תשלום". לפני שהוא בכלל הספיק להגיב לי קטעתי אותו ואמרתי לו: "זה בסדר, אתה לא צריך להביא לי שוקולד ופרחים. גם 'תודה רבה אבינועם, הצלת אותי' יתקבל בברכה".

אבל אז הוא אמר לי: "תגיד לי, יש לך כבר בן בגיל ההתבגרות? בן 14 ומעלה?". "לא", אמרתי לו, "הבכור שלי עולה לכיתה ה', הבת עולה לכיתה ד' והקטן לכיתה א".

"רואים שאתה לא באמת מבין איך זה עובד", הוא השיב: "כשהילדים שלך קטנים ועדיין רוצים להיות איתך אתה כל הזמן מחפש להם תעסוקה. רוצה להושיב אותם מול תוכניות איכותיות בכדי לקבל שקט תעשייתי. הם צופים בתוכן ערכי ולך יש שקט בחופש ליצור זמן איכות עם עצמך או עם אשתך וכולם מרוצים".

"נו, אז מה הבעיה?" שאלתי.

"הבעיה שאז הילדים שלך גדלים ולא מסתכלים עליך בכלל ופתאום אתה מבין שבזבזת את כל הרגעים היקרים האלו בחופש שהיו יכולים להיות שלכם ונתת להם לשרוף אותם על המסכים".

"אז מה אתה אומר בעצם?" ניסיתי לעשות סדר בדברים ולראות אם הבנתי אותו: "שזה שהילדים הקטנים שלך יהיו דבוקים למסך ויראו ערוץ מאיר ותוכניות איכותיות זה לא באמת פותר לך משהו?".

"בדיוק", ענה לי: "זה נראה כמו פיתרון קל אבל ההפסד כולו שלי. אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו דבוקים למסך. אני רוצה שהם יהיו דבוקים אליי בגלל שעוד מעט הם יגדלו והפעמים היחידות בהן הם ימצאו לנכון לתקשר איתי יסתכמו בבקשות שלהם לקבל את כרטיס האשראי שלי ופתאום אני לא אבין לאן נעלמו לי הילדים הקטנים שכל כך רצו להיות בקרבתי אבל אני הייתי עסוק במסך שלי אחרי שדאגתי שהם יהיו עסוקים במסך שלהם. איך אמר לי הילד הקטן שלי היום: 'אבא, אני רוצה שתהיה איתי, אבל אתה כל הזמן עסוק במסך! די כבר'. אתה יודע כמה הייתי נותן היום בשביל לשמוע את המשפט הזה מהילד הבכור שלי?".

וחשבתי על כל אותם הורים שזקוקים לרוגע ומחפשים קודם כל במלונות את התעסוקה לילדים, כמו שאמר לי פעם אחת אבא אחד בגאווה: "אני, מהרגע שאנחנו מגיעים למלון לא רואה את הילדים שלי כי הם כל הזמן בבריכה, מה אני צריך יותר מזה?"

כמה פעמים יצא לי להושיב את הילדים שלי מול המסך לצפיית בינג' שעה אחרי שעה ובזמן הזה הצלחתי לשקוע בשינה טובה והכול דבש כי הילדים עסוקים ומהופנטים למסך ואף אחד לא רב וכולם מרוצים עד שאני קולט שוואלה, הזמנים היקרים האלו בהם הילדים משגעים אותך ומטריפים לך את המוח יעברו הרבה יותר מהר ממה שאתה חושב, והנה הם מתבגרים שכבר מסתדרים לבד ואל תעשה להם טובה. וזה כל כך מעציב אותי, כי לפעמים כל מה שבא לי זה רק להאט קצת את הזמן ולתת עוד נשיקה לילדים האלו, לחבק אותם באהבה ולהריח להם את השיער לפני השינה ולחשוב ולקוות שתמיד תמיד הם יהיו מוכנים להתמסר לאהבה הזו שלי.

ואז אני עייף וחייב לישון ושם להם עוד תוכנית במחשב ואני מקווה שהם רק לא יריבו, נרדם וקם ושוב מצטער על הזמן שחלף ומשתדל להזכיר לעצמי עד כמה ששום דבר בחיים האלו הוא לא מובן מאליו. אבל שום דבר.

וחוזר חלילה, רוקד לצלילי מנגינת החיים של גיל העמידה והמרדף הבלתי נגמר אחרי הצורך לאהוב את הילדים ולתפוס כמה דקות של שינה.

(מטות תשפ"ב)