אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)לקראת עונת הבחינות לישיבות ולאולפנות נזכרתי בסיפור על נער בן 14, אריה לייב שמו, שרצה ללמוד בישיבה של גדול הדור דאז הרב שמעון שקופ זצ"ל בגרודנה.
הוריו היו כל כך עניים עד שאפילו כסף לנסיעות לא יכלו לתת לו. בצאתו מהבית, ברכה אותו אמו בדמעות שהלוואי שיצליח במבחן הקבלה לישיבה ומסרה לו שקית עם לחם שיהיה לו להמשך הדרך.
שלושה שבועות לקח לאריה לייב להגיע לישיבה. כאשר רצה לנוח היה תופס תנומה על ספסל בבית כנסת או באיזה מקום נידח.
כשהגיע לישיבה ביקש לדעת איפה נמצא ביתו של ראש הישיבה וכבר הכין את עצמו, למרות הרעב והעייפות, למבחן המיועד. כשהגיע לראש הישיבה, הרב שמעון שקופ, אמר לו ראש הישיבה" :יש לי שאלה ראשונה לשאול אותך".
ר' אריה לייב נדרך כולו ואז שאל אותו ראש הישיבה: "מתי אכלת בזמן האחרון?"
ענה לו ר' אריה לייב במבוכה שכבר הרבה זמן לא בא אוכל לפיו. מיד נכנס ראש הישיבה למטבח ובישל מרק.
אחרי שאכל ר' אריה לייב, שאל ראש הישיבה:
"מתי ישנת במיטה חמה לאחרונה?"
ענה לו שוב ר' אריה לייב שהוא כבר מזמן לא זוכר מתי הוא הלך לישון.
נתן לו ראש הישיבה מיטה לישון. כאשר קם אמר לו שהוא התקבל לישיבה.
לימים סיפר ר' אריה לייב, שהוא עבר צרות איומות ואף כל משפחתו נספתה בשואה, אולם מה שהצליח להחזיק אותו ולתת לו כח, אלו שתי השאלות שהוא נשאל ב'ראיון הקבלה' של ישיבת גרונדה.
***
וחשבתי, כמה שהסיפור הזה זועק נוכח היחס שמקבלים לפעמים תלמידים ותלמידות בראיונות הקבלה בימינו, כמו אותה תלמידה שנשאלה בראיון הקבלה בלי להתבלבל בכלל: 'האם את חושבת שהקב"ה מרוצה ממך'?
או למשל- התלמיד שלא התקבל וניסה בכל כוחו לדבר ולנסות שוב את מזלו, ללא הואיל.
ואחרי כל הסיפורים הללו, נראה שדווקא היום אנחנו יכולים ללמוד ולראות כמה אנושיות ו'מענטשיות' יש בסיפור הזה על ראש ישיבה מובחרת הרב שמעון שקופ, שלמרות שהמוני תלמידים צבאו על הישיבה שלו, לא שכח שבסופו של דבר מבחן הקבלה אינו אלא סיפור אנושי עם רגשות ונשמות ובעיקר לב אחד ענק.
(אינני יודע מה מקור הסיפור).
(פורסם בפרשת 'ויחי' תש"פ)
