מנהיגות לא מקבלים על בסיס אינטרסים אישיים

פרשת השבוע שלנו עוסקת בהכנות לקראת הכניסה לארץ ישראל. אנו קוראים, בין היתר, על חלוקת הנחלות בארץ, על תקדים בנות צלופחד וקבלתן נחלה בארץ ישראל, על אף היותן בנות ולנוכח העובדה שלאביהן במותו לא היה בן, על הציווי למשה לעלות להר העברים ולראות את הארץ המובטחת, ובתוך כך בקשתו של משה למנות מנהיג שיכנס לתפקידו לאחר מותו שלו.

וכך אנו קוראים על פנייתו של משה: "יפקוד ה' א-לוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבואו לפניהם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". בפשטות מבקש משה, להבטיח את רציפות ההנהגה ומינויו של מנהיג אחר תחתיו. משה המנהיג מבקש להיות מעורב בהליך מינויו של המנהיג החדש שימלא את מקומו לאחר פרישתו.

המקרא אינו עומד על הטעם והסיבה מדוע משה מבקש עתה לדאוג למינוי מנהיג שיירש את מקומו. חז"ל, כדרכם, מבקשים לבאר ולהשלים את החלל הפנוי שהמקרא מותיר, מנסים לבאר מדוע משה מציף עניין זה דווקא כאן, בין, כל ענייני הפרשה.

את ההסבר שהכי מתיישב עם השכל הישר, ואשר מובא בחז"ל, אנו מוצאים במדרש אגדה, אשר מלמדנו: "כיון ששמע משה שימות, התחיל לבקש רחמים על ישראל, שייתן להם רועה שיהיה לו רוח לסבלם, והתחיל ואמר ריבונו של עולם אתה יודע כל רוחות של בני אדם, מי הוא סבלן, ומי הוא רגזן, אתה פקוד איש על העדה אשר יצא לפניהם במדבר, ואשר יבא לפניהם לעשות כל צרכם, ואשר יוציאם בזריזות, ואשר יביאם בתפילותיו". הסבר זה מניח טעם רציונאלי והגיוני לבקשתו של משה, שכן אך טבעי, שבמקום בו נשנית הקביעה לפיה משה לא ייכנס לארץ, וכי "הצ'ופר" שמוענק לו זה אך האפשרות לראות את הארץ, שמשה יציף את שאלת איתור המנהיג הבא.

אולם חז"ל לא הסתפקו בהסבר לוגי זה, ובמדרש עצמו אנו מוצאים עוד הצעה לפרשנות, וכך אנו קוראים: "מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהן אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי אם הבנות יורשות בדין הוא שירשו בני את כבודי". פרשנות זו מאומצת גם אצל ר' שלמה יצחקי, רש"י, בפירושו, וכך הוא כותב: "כיוון ששמע משה שאמר לו המקום: תן נחלת צלופחד לבנותיו, אמר: הגיעה שעה שאתבע צורכי, שיירשו בניי את גדולתי". חז"ל ורש"י בעקבותיהם מסבירים שהטעם שמשה מציף את בעיית המנהיגות בעקבות סמיכות העניינים, כאשר משה רואה את הצלחתן של בנות צלופחד לקבל את נחלת אביהן, והן מקבלות, אומר משה לעצמו, הנה הרגע המתאים כדי לדאוג לבניי כדי שירשו את "כבודי" ואת "גדולתי".

את דברי המדרש ואת דבריו של רש"י קצת קשה לקבל, שכן כיצד יכול להיות שמשה, הדמות שהא-ל היה צריך לחזר אחריה כדי שייטול על עצמו את תפקיד ההנהגה, או כפי שמתאר לנו המדרש: "שבעה ימים היה מפתהו הקדוש ברוך הוא שילך בשליחותו והיה אומר לו [=משה] 'שלח נא ביד תשלח לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום'". משה, עליו מעיד הא-ל "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", משה, שאך לפני כמה פרשיות, בפרשת קורח אומר: "לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הרעותי את אחד מהם". איך יכול להיות שאדם כזה יבוא ויעסוק באינטרסים צרים של קידום ענייני בניו? הרי אין לך ניגוד עניינים מובהק מזה, והרצון לייחס למשה אינטרסים זרים בפעולותיו, נראה קצת מרוחק מהדמות המצטיירת והמוכרת לנו מהמקרא על מנהיגותו של משה.

דומ,ה כי חז"ל בדרכם, מלבד היותם פרשנים, עסקו גם בהעברת מסרים ערכיים, מוסריים וחינוכיים. וכל מגמתם כן, לא היתה נועדה כדי להאפיל על דמותו של משה וגדולתו. יחד עם זאת, חז"ל כן ביקשו להביא את הרעיון לכדי אבסורד דווקא בדמות שהכי לא מצופה ממנה שתנהג ותפעל כן. דווקא דרכה יש להעביר את המסר לפיו תפקידים ציבוריים אינם מתקבלים על בסיס של גחמות אישיות, על בסיס של אינטרסים צרים של טובות אישיות, או על בסיס של אידאולוגיה שמבקשת לפסול את האחר.

הבחירה במנהיג צריכה להיות בהתאם למידת ההתאמה שבין המועמד לבין התפקיד, בהתאם לתכונות טרומיות שמציב משה כתנאי סף לבחירת המנהיג "איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבואו לפניהם ואשר יביאם". ואולי יותר משביקשו חז"ל לחדד את המסר של מה אין צריך להיות בבסיס הבחירה של מנהיג, משה מדגיש מי כן יכול להיות מנהיג; איש אשר יודע לסבול את הציבור, או כפי שמנסח זאת המדרש: "מנה עליהם פרנס שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".

רבי יוסף בכור שור, מבעלי התוספות ומפרשני המקרא, צרפת המאה ה-12, מסביר את בקשתו של משה בצורה אחרת, וכך לשונו: "מאחר שאיני נכנס לארץ, צריך שתמנה פרנס עליהם. ואתה א-להי הרוחות ויודע רוחות של כל אחד ואחד ודעתו, ומי ראוי להיות ראש. כי אני איני יודע לבחור, כי אדם יראה לעיניים ואתה תראה לליבם". תפיסה זו מתיישבת יותר עם דמותו של משה. יתר על כן, מהפרשנות עולה כי משה הגדול שבמנהיגים שקמו לעם ישראל, בא ומפקיע את האפשרות לבחירת המנהיג באמצעות הא-ל.

במילים פשוטות ואולי גם לימינו אנו, ממשה יש ללמוד שמעבר להשתדלות של האדם בבחירת מנהיג יש פשוט להתפלל ולבקש שהמנהיג שייבחר ויתמנה יהיה אכן האדם והדמות הראויה ביותר לכך ביותר.

(פנחס תשפ"ב)