אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת יתרו סוקרת בין היתר, מפגש משפחתי בין שני מנהיגים, יתרו ומשה, חותן וחתנו. במהלך הביקור רואה יתרו את לשכתו של משה עמוסה מבוקר ועד ערב באזרחים המביאים אליו את בעיותיהם, תלונותיהם, מריבותיהם. מנגד משה בכבודו ובעצמו יושב מקבל את הבאים אל לשכתו, משיא עצה לזה, חורץ משפט לבעלי דין ומשיב לקובלנתו של פלוני. מנגנון אנושי שעובד מבוקר עד ערב פועל ומופעל על ידי האזרח מספר אחד משה הנושא בתפקיד של מנהיג, נשיא, שופט, מבקר, איש הלכה ועוד.
כאן מבקש יתרו להשיא למשה רבנו עצה ניהולית, ארגונית, מניסיונו האישי כמנהיג ציבור המשמש ככהן מדיין. בעצתו מבקש יתרו להבטיח את המשך תפקדו של משה כאיש ציבור לאורך זמן הרי עליו להאציל סמכויות ולהקים מנגנוני ביניים, אשר יאפשרו למשה לעסוק בדברים חשובים. יתרו מניח גם תוכנית אופרטיבית בין הדברים ויצירת היררכיה בין העניינים. בהתאם לתפיסתו של יתרו הפרדה תהיה בהתאם להבחנה שבין דברים גדולים לדברים קטנים, הדברים הקטנים יכולים להיות מטופלים בקרב דרגי הביניים בעוד הדברים הגדולים יישארו בסמכותו של משה, יתרו בעצתו משמש למעשה לאבי אבות הבירוקרטיה והשלטון הפקידותי ההיררכי.
משה מקבל את הרעיון אך משנה ביישום. עיקר ההבדל בין תפיסת יתרו למה שמשה מבצע בפועל נעוץ בעובדה שיתרו מבקש ממשה לקבוע קריטריונים המושתתים על דברים שנמדדים בקנה מידה של גדול וקטן, משה מצידו מבקש להפריד לא בין דבר גדול לקטן אלא בין קשה לקטן, משה יטפל בכל העניינים הקשים ואילו בעלי הסמכות הנמוכה יטפלו בכל העניינים הקטנים.
ועל כך יש לשאול? מה חידושו הגדול של יתרו הרי מושכל יסוד בתורת הניהול המודרנית שאדם אחד אינו יכול למלא את כל תפקידי הארגון בעצמו ולשם כך עליו להיעזר באנשי מקצוע אשר אמורים להשלים את המנהל או באנשים שייטלו על עצמם מהעומס המוטל על המנהל? ובכלל למה משה לא ביצע את הנחייתו של חותנו יתרו ושינה אותה?
נדמה כי קיים פער בין ראייתו המנהיגותית ציבורית של משה לראייתו של יתרו. יתרו מבקש בעצתו להרחיק את משה מהעם, אלו יבואו אליך רק כאשר מדובר בדברים גדולים מהם דברים גדולים ומהם דברים קטנים זאת ניתן לקבוע בקלות, כך אם ניטול דוגמה מתחום התביעות הכספיות ניתן לקבוע גבולות ברורים מהי תביעה גדולה ומהי תביעה קטנה, בעוד משה מבקש לקבוע רף אחר, שמבחין בין דבר קשה לדבר קטן. מהו דבר קשה ומהו דבר קטן לא תמיד ניתן לזהות, שכן יכולה להיות תביעה בהיקף כספי גדול מאוד שנסיבות העניין תקוטלג כעניין קטן, מנגד יכולה להיות תביעה על סכום קטן שמורכבת משאלה מסובכת שתהפוך את העניין לדבר קשה. אלא שכאן לא תם עיוננו שכן בפועל כאשר אנו קוראים את התורה עד לסופה בספר דברים אנו לא מוצאים כל עדות למנגנון כזה שפעל לצד מנהיגותו של משה.
ושוב עולה התהייה מדוע. דומה כי משה בשונה מיתרו אינו מעוניין לוותר על הקשר הישיר עם העם, משה בתפיסתו מבקש ללמד שמנהיג אינו יכול לוותר על הקשר שלו עם הציבור. ואכן עוד בימים בהם משה היה חלק מהארמון המצרי, ובן חורג למשפחת המלוכה המיצרית, כאשר משה מבין שהוא מבניה של האומה העברית אין הוא מסוגל לשבת בארמון ולראות את העם כורע תחת עול השעבוד, ואנו קוראים "ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם". עומד על פסוק זה המדרש ומסביר את הכתוב: וירא בסבלותם שהיה רואה ובוכה ממלאכתן, ונותן כתפיו עם כל אחד ואחד כדי לסייעם, לכך נאמר בסבלותם". אמנם ראוי שהשופט ידע לראות ולזהות את המצוקות החברתיות, ולנסות ל'הציל עשוק מיד עושקו'. אלא שתנאי זה אין בו די ומעבר לעובדה ליכולת של השופט לראות את האחר עליו לקחת בחשבון את כובד המעמסה הציבורית, ואת המציאות שצורכי עמך ישראל מרובים.
ולא רק מרובים אלא יש ליטול בחשבון את העובדה שהציבור יודע לבוא בדרישות, בתלונות ולעיתים בתביעות סרק, ובלשון המדרש: "שסרבנין וטרחנין הם אלא על מנת שתקבלו עליכם שיהו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים", במילים אחרות העומס הצפוי הוא עומס כבד, עומס כבד מוליד בהכרח תלונות על עינוי דין, עומס גדול יכול להוליד בהכרח קוצר זמן ואי יכולת להתעמק בכל עניין ועניין, ובכל החלטה והחלטה. ולמרות זאת פוסק השולחן ערוך: "וצריך שיסבול טורח הצבור ומשאם".
בשלושת עמודי ההוראה הגדולים בעולמה של המשפט העברי רמב"ם, טור, ושולחן ערוך נפסק העקרון "אסור לדיין להתנהג בשררה וגסות על הציבור". אלא וכך נאמר על משה שאת תפקידו הציבורי הוא נשא וטיפל ברגישות גדולה, בשאלה עד כמה צריך הדיין לנהוג באיפוק ולסבול את הציבור, מהו המבחן שיש להציב כדי לעמוד ברף לסבול את הציבור, משיב המדרש על כך באמצעות משל, וכך אומר המדרש: "כאשר ישא האומן את היונק". האומן הכוונה למטפלת 'והיונק' הוא ילד רך בימים שזקוק לטיפול המסור של אמו. האמא ניחנה בסבלנות אין סופית לבנה, ולא משנה עד כמה ההתמודדות של האם עם בנה תהיה מורכבת היא עדיין תישא אותו, תגן עליו, תטפל בו ותדאג לכל מחסורו.
גדולתו של משה ורגישותו לציבור, לעם המשועבד מתחילה עוד בימים שיכל להסתתר בארמון, לסגור את החלונות ולא לתת לקולות האנחה הבוקעים מהמון העבדים להגיע אל אוזניו. מנגד עושה משה את הדבר ההפוך והמנוגד לכל היגיון בריא, שעה שמשה יוצא אל השטח ואף חש סולידריות אמיתית עם ההמון לא סתם מס שפתיים אלא בוכה ממש, מטה שכם ומסייע בעבודה, ויתרה מזו מסכן את עצמו ואת מעמדו ולו בגלל שהוא אינו מסוגל לקבל ולראות איש מצרי מכה איש עברי. משה הוא זה שגם יהיה נכון לשבת מבוקר עד ערב כדי לשמוע את העם.
דומה שהמסר העולה מתפיסת השיפוט המשתקפת מפועלו של משה ובניגוד לגישתו והצעתו של יתרו, ויכול אף להיות גם רלוונטי לימינו , ולפיו שופט צריך להתחיל את דרכו מלמטה, מתוך היכולת לראות את האחר, לזהות את הקושי של הזולת , להבין את מורכבות החיים, לטפס לכס השיפוט ולהבין ששפיטה אינה 'שררה' אלא סוג של עבדות , או כפי שהיה נוהג לחתום הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מי שהיה הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, 'עבד לעם קדוש'. הייחוס לעבד דווקא נובעת בין היתר מהעובדה שתפיסת הדיין צריכה להיות כזו שהוא 'עבד'.
(משפטים תשפ"ד)
