אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')
פרשת מטות פותחת בענייני נדרים; התחייבויות שאדם נוטל על עצמו, ומרגע שאדם התחייב בהן, אם יפר אותן יעבור על איסור 'לא תעשה'. בפרשה, מצווה האדם לעמוד בדיבורו ובהתחייבויותיו "ככל היוצא מפיו יעשה". בספר דברים אנו מוצאים את העיקרון "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת".
מעניינת בהקשר זה ההקדמה לסוגיית הנדרים שפותחת בפסוק: "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל". פתיחה זו חריגה מהפתיחה המקובלת והמופנית אל עם ישראל, ואשר עניינה "וידבר משה אל בני ישראל". רש"י עומד על ייחודיות זו ומסביר: "חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה, ואחר כך לכל בני ישראל".
דברי רש"י מעוררים שאלות חשובות. הראשונה, מדוע דווקא בענייני נדרים מודגש שהפנייה הייתה קודם למנהיגי הציבור, ואם אין מדובר בחידוש, שכן כך היה תמיד, מדוע יש צורך להדגיש עניין זה דווקא כאן?
שד"ל מסביר כי עניין הנשיאים וראשי המטות מוזכר כאן כדי ללמד על גבולות הכח של נבחרי ציבור. לתפיסתו, יש תחומים שבהם כח נבחרי הציבור מוגבל, כמו למשל ביחסים פנים-משפחתיים, שם מעמדם אינו מקנה להם יתרון.
אולם, מעבר לפשט ולעובדה שענייני הנדרים מוסבים לפרט, הם רלוונטיים וחשובים יותר במקום שמדובר בנבחרי ציבור. שכן, הפרשה פותחת בפניה לראשי המטות, וההמשך "איש כי ידור נדר… לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". את המילה 'איש' ניתן לפרש על פי פשט המילים כמוסב לכל אדם. אולם, אם נבקש לילך בהתאם לפרשנות שמציע רש"י, הרי "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות". יכול שפרשת הנדרים יותר משהיא מכוונת לציבור היא מכוונת למנהיגיו, שעיקר הנהגתם בכוח הדיבור.
רבינו יונה בספר 'שערי תשובה', בעומדו על החובה לעמוד בהתחייבויות כותב: "המבטיח את חברו להיטיב עמו וישקר דבריו וישים לאל מילתו, כי אחרי אשר אמר להיטיב עמו בלשון הבטחה ובטח בו לב חברו, אין לו לחלל הבטחתו, כי זה דרך שקר, והוא כאדם עבר ברית, שנאמר: 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית…' הנה זאת כמו הבטחה, ולא נכון שישוב מדבריו אחרי שהתכבד והתהלל בדבר, כעניין שכתוב 'נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר', פירוש: כמו שיצטערו בני אדם אחרי בוא סימני הגשם ולא בא הגשם – כן ענין איש מתהלל במתת שקר".
נכון וראוי הדבר שנבחרי ציבור המבקשים לרכוש את אמון הציבור, ולצורך כך מתהדרים בהבטחות, יידעו גם לעמוד מאחורי הבטחותיהם ולא יחללו את מוצא פיהם אך כדי לקושש לעצמם עוד קולות.
(מטות תשפ"ב)
