הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)
ברצוני לשתף בסיפור של מורה שטלטל אותי מאוד. המורה שיתפה אותי שבית הספר שלה מקבל תלמידים אתיופים שזה עתה עלו לישראל (היא לא דיברה על יוצאי אתיופיה, ילידי הארץ, הם צברים לכל דבר, אלא על עולים חדשים שלא יודעים את השפה ואין להם מיומנויות למידה). אותה מורה שיתפה אותי בכאב גדול שהתלמידים הללו יושבים בכיתות ומתקשים, בלשון המעטה, להבין את השיעור. זה יוצר תסכול אצל המורים ושעמום וחוסר עניין טוטאלי של התלמידים העולים.
אני זוכר את השלבים הראשונים שלי בארץ, בגבעת המורה בעפולה, כעולה חדש שזה עתה ירד לעולם חדש ולא מוכר. למדנו באולפן והמורים דיברו אלינו, בהתאם לצרכים שלנו. לא עלינו ולא מעלינו. בהתאם לאישיותנו ולרמתנו, ולא בהתאם לצבע עורנו קולקטיבית.
היום, המדיניות השלטת בחינוך היא שילוב, אינטגרציה. חל איסור מוחלט לפתוח כיתת עולים. מאיפה כל זה התחיל? בעבר עלתה טענה קשה של יוצאי אתיופיה בדבר "מדיניות ריכוז" של תלמידים יוצאי אתיופיה. נשמעו טענות רבות נגד תופעה של "הסללה", כלומר, הפניית תלמידים יוצאי אתיופיה (במקרה זה) לנתיב לימודים מסוים ולמסלולי לימוד מוגבלים. בין השאר נטען כי תלמידים יוצאי אתיופיה הופנו בעיקר למסלולי לימוד מקצועיים וחקלאיים. לצד זה, המחקרים הראו כי הייתה קיימת הפניה של תלמידים ותלמידות יוצאי אתיופיה לחינוך מיוחד שלא לצורך. ההנהגה האתיופית טענה כלפי מערכת החינוך: תפקידה של מערכת החינוך, בין היתר, הוא לשמש בסיס ליצירת שוויון בין הקבוצות באוכלוסייה, הן מבחינה חברתית, הן מבחינת פיתוח משאבי התלמידים ומתן הזדמנות שווה לכולם. הדרך הטבעית להשגת מטרה זו היא יצירת מסגרות חינוכיות שתהיה בהן אינטגרציה חברתית ולימודית, ולצורך זה יש חשיבות לשמירה על עקרון פיזור התלמידים. וכך, הדברים השתנו מן הקצה אל הקצה. נולדה מדיניות חדשה – אין יותר כיתות נפרדות לאתיופים. זה נפלא וחשוב, אך גם במדיניות זאת עלולים להתרחש פספוסים.
הקביעה כיום שאין יותר כיתות נפרדות לאתיופים כמוה כקביעה כי יש רק כיתות נפרדות לאתיופים. באלו ואלו הגורם הוא המימד החיצוני ולא הפנימי לגופו של עניין. וכך, תוך כוונות טובות אנו עלולים להפוך לחלק מהנצחת הבעיה. הסיפור הזה איננו חדש; כך היה בשנות החמישים מתוך אותה טענה כי הייתה הסללה מכוונת של מזרחים לחינוך המקצועי. ונוצרה מדיניות חדשה בחינוך המקצועי בישראל. החינוך המקצועי – טכנולוגי סבל עשרות שנים מתדמית בעייתית בקרב הציבור בישראל. אך, לא כל ילד או ילדה מתאימים לחינוך עיוני, כמו שלא כל ילד או ילדה מתאימים לחינוך מקצועי-טכנולוגי. לשמחתנו, בשנים האחרונות מתחוללת מהפכה במערכת החינוך באופן בו מתייחסים לחינוך מסוג זה: תלמידים כבר לא רואים בו חינוך סוג ב', ואנשי החינוך מבינים את חשיבותו לעתידו של התלמיד. זה לא כי אנו טיפשים או גזענים, אלא שזו בעיה אינהרנטית בתוך המציאות.
האדם נוצר "עָפָר מִן הָאֲדָמָה", ומצד שני "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת". משמע, נפש האדם או נשמתו (מהותו) שונה מהגוף הפיזי שאותו ניתן לחוש באמצעות חמשת החושים הפיזיים. חיבור כזה הוא מורכב ומאתגר מאד שכן שני החלקים שונים ביותר אחד מהשני; האחד שייך לעולם הרוח, שהוא עולם אינסופי, והשני לעולם החומר, שהוא סופי. זהו חיבור בין הנראות לעובדות. בין עולם ההרגלים שלנו לעולם האמתי כפי שהוא, בין החוץ לפנים, בין הרגש לשכל. אפילו משה רבינו, איש הא-לוהים מתקשה בכך. האם משה עצמו חשב על מועמד ראוי להחליפו? המדרש מגלה לנו שכן. "אמר (משה): הגיעה השעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי". אם כן, כבר בפנייתו משה מתכוון שבניו יירשו את תפקיד המנהיגות ממנו. אבל, להפתעתו של משה, לא כך עלה במחשבתו של הקב"ה: "קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח". גם שמואל הנביא לא עמד באתגר זה. ”וַיֹּאמֶר ה'ה אֶל-שְׁמוּאֵל, אַל-תַּבֵּט אֶל-מַרְאֵהוּ וְאֶל-גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ… כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב“ (שמואל א׳ טז). אלוקים אומר לשמואל שלא ראוי לשפוט אדם לפי מראהו החיצוני כמו שהאדם עושה, לפעמים העיניים מטעות, ולכן- צריך לבחון את האדם לפי הפנימיות, כפי שה' עושה. אבל, אנו בני אדם מוגבלים בראייתנו, אנו לא חיים לבד, ישנם אילוצים, רצונות, פוליטיקה, מה יגידו האנשים, מה מקובל ומה אינו מקובל, ולכן אנו זקוקים לחוקים, להלכה ולמסגרת שתאפשר לנו לתמרן בין היחיד ליחד, בין המסגרת למהות, בין האידיאלי לריאלי. בין האשליה למציאות.
גדי טאוב כותב: "העובדה שהמערב כבש לעצמו קולוניות אינה אומרת שכל מה שמערבי הוא בהכרח רע או בהכרח חלק ממנגנון דיכוי כשם שהעובדה שהציונות הצליחה להגשים את עצמה, בין השאר, על ידי גירוש הערבים, אינה הופכת את כל מה שציוני למגונה והעובדה שממשלות שנות החמישים התייחסו בגבהות לב לתרבותם של עולי ארצות ערב אינה הופכת כל מה שאשכנזי לפסול מבחינה מוסרית".
ברוח זאת הייתי אומר שהעובדה שהייתה "מדיניות ריכוז" או תופעה של "הסללה" של תלמידים יוצאי אתיופיה במערכת החינוך, אינה פוסלת כלל שהיום העולים שמגיעים ישר מאתיופיה לא ילמדו באולפן. עיקרון האינטגרציה לא אמור לפעול באופן אוטומטי אלא באופן ענייני. אי אפשר לא לראות כלל – צריך לראות נכון.
(פנחס תשפ"ב)
