האם ישנן הלכות אבלות שונות לחילונים?

מעט אחרי שמוניתי לרב קיבוץ, הלך לעולמו בזקנה מופלגת אחד החברים הותיקים במשק. אותו קשיש נפטר בליל שבת בשעת לילה מאוחרת, ובנו- שגם הוא עצמו היה כבר יהודי לא צעיר, עמד לצדו בשעת יציאת נשמה. את הבן בקושי הכרתי – הוא עזב את הקיבוץ לפני עשרות שנים כשהשתחרר מהצבא. ידעתי שהוא גר באחת הערים הסמוכות ומנהל אורח חיים חילוני.

מיד אחרי שהרופא קבע את מותו של האב, נקראתי יחד עם אנשי החברה קדישא שלנו, לטפל בענייני הוצאת הגופה. עניינים הדורשים התייחסות הלכתית מעט שונה ומורכבת יותר לאור העובדה שמדובר בשבת. בעוד אנו עסוקים בהכנת הגופה להוצאה מן החדר באופן המותר על פי ההלכה, עמד הבן ושוחח בטלפון עם אשתו ובניו, דיווח להם על פטירת אביו ואף קבע איתם שיגיע הביתה מאוחר יותר באותו היום.

במוצאי שבת, התכנסנו יחד עם בני המשפחה, נציג החברה קדישא ומזכיר הקיבוץ לתכנן את הקבורה ואת השבעה. כבכל אירוע שכזה, נתבקשתי לתדרך את המשפחה האבלה בהלכות ובמנהגים הנוגעים לאנינות, לקריעה ולאבלות. כאמור, הייתי בראשית ימיי כרב קהילה וחשבתי שנכון יהיה להתאים את המסרים הנאמרים לאדם העומד מולי. חשבתי שלא נכון ולא מתאים לסקור בפני אותו יהודי חילוני, שרק לפני שעות מעטות ראיתי כיצד הוא ובני משפחתו מחללים שבת, את כל פרטי ודקדוקי הלכות אבלות וניסיתי להתאים את הסקירה והתדריך ההלכתיים למה שנראה היה בעיני כ"מה שאדם חילוני צריך לדעת".

כך התחלתי מסנן בראשי מה עיקר ומה טפל, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, על מה אין סיכוי שיקפידו ולכן "מוטב שיהיו שוגגים" ועדיף לא ללמדם כלל, ומה סביר שיאמצו וינהגו בכל זאת, למרות שאינם שומרי תורה ומצוות. ההלוויה נקבעה ליום ראשון בשעות הצהריים ואני הלכתי לביתי במחשבה שהשכלתי לומר דברים הנשמעים ולהתאים את דברי התורה וההלכה לאדם העומד מולי.

כמה ימים מאוחר יותר הגעתי לביקור שבעה אצל אותה משפחה. רגע אחרי שנכנסתי לבית האבלים, ניגש אלי אותו הבן ושאל בנימה מעט כועסת – "למה לא אמרת לי שביום ראשון לא הייתי צריך להניח תפילין?" דבריו הפתיעו אותו מאד. על פי ההלכה, אונן פטור ממצוות וממילא אינו מניח תפילין בפרק הזמן שבין פטירת קרובו לקבורה. לאחר הקבורה, ביום הראשון לאבלות, פטור האבל מהנחת תפילין. כך יוצא שכיוון שבבוקר יום ראשון היה אותו יהודי בבחינת "אונן" ואחר הצהריים היה אבל ביום הראשון לאבלות, אין הוא מניח תפילין ביום זה כלל. אלא שכיוון שידעתי שמדובר ביהודי חילוני, מחלל שבת בפרהסיה, וכיוון שניסיתי להתאים את "תדריך האבלים" שלי לקהל השומע, לא חשבתי לציין בפניו את הפרט ההלכתי הזה, משום שהנחתי שבלאו הכי אין הוא מניח תפילין.

"אני אדם חילוני לגמרי", הוא אמר לנוכח פניי המשתאות, "אבל אני מקפיד להניח תפילין כל יום". בסתר לבי חשבתי – אני הרי מכיר לא מעט יהודים שמחשיבים את עצמם כ"דתיים", שחובשים כיפה וחיים בקהילה דתית ומשתייכים למגזר הדתי ובכל זאת הם אינם מקפידים להניח תפילין בכל יום. ומסתבר, שכשם שיש "דתיים" שלא מניחים תפילין, כך יש "חילונים" שמקפידים בכל יום על מצווה חשובה זו.

הצטערתי עמוקות על כך שמנעתי מאותו אדם לקיים את ההלכה כפשוטה, רק משום שהנחתי על בסיס סטיגמה פשטנית ועין רעה, שאין הוא שומר מצוות. מעבר לכך, למדתי באותו יום שיעור חשוב ומעמיק על רבנות קהילה ועל עם ישראל – העולם לא באמת מתחלק ל"דתיים" ו"חילוניים", ושמירת מצוות אינה חבילה אחת של תרי"ג פרטים שהם בבחינת "הכל או כלום". רב קהילה הרוצה שדבריו יהיו רלבנטיים לשומעי דברו, צריך להכיר את האדם העומד מולו באמת, ולא להניח הנחות סטריאוטיפיות או להסתפק בדעות קדומות. את מרחב הבחירה על מה ועד כמה להקפיד, צריך להותיר הרב לאדם הניצב מולו ולא לבחור עבורו. לתומי חשבתי שהדרך לכבד את האדם שמולי ולקרבו לתורה היא לבחור עבורו איזה הלכות ילמד. בפועל שיטה זו התבררה כמרחיקה משמירת ההלכה וכפוגעת בכבודו של האדם שמולי.

תפקידו של הרב ללמד תורה ולקרב את הציבור לתורה, אך התורה אינה של הרב ואינה של הדתיים אלא של עם ישראל כולו. את השיעור החשוב והיסודי הזה, אחד החשובים ביותר שקיבלתי כרב קהילה, למדתי דווקא מיהודי "חילוני".

(שופטים תשפ"א)