הסכמי קדם נישואין – כדאי או לא?

הנזק שנגרם למוסד הנישואין היהודי מכל מקרה של סרבנות גט הוא בל יתואר

עשרות רבות של חופות, אולי מאות, ערכתי בשנותיי כרב קהילה. בפגישות שלפני החתונה הפצרתי בעוז בכל הזוגות לערוך הסכם קדם נישואין. וב"ה, רובם המכריע חתמו על הסכם שכזה. אף שמידת הגאווה היא מידה שטוב לו לאדם להתרחק ממנה, בהישג הזה אני גאה עד מאד.

יש הטוענים שסרבנות גט היא תופעה נדירה ושמדובר באחוז אפסי מהזוגות המתגרשים וממילא אין צורך בפתרון נרחב עבורה. אלא שגם לפי ההגדרות המצמצמות מאד (לפעמים מצמצמות עד כדי גיחוך) של בתי הדין עצמם, יש בישראל כ-400 מסורבות ומסורבי גט. יותר ממספר ההרוגים בשנה בתאונות דרכים. גם בתאונות דרכים, אגב, מדובר באחוז אפסי ממשתמשי הדרך. האם יעלה על הדעת לא לטפל בבעיה כזו בטענה שהיא נדירה? יתרה מזאת – עוצמתה של בעיה היא מכפלת חומרתה בשכיחותה, כך שגם אם תמצי לומר שמדובר בתופעה נדירה, הרי שכיוון שמדובר בבעיה חמורה במיוחד, המביאה לאובדן חירותם של אנשים ו(יותר מזה) של נשים, הרי שיש צורך דחוף להציע עבורה פתרון.

אף אם נסכים שאין מקרים רבים של סרבנות גט, השפעתה נוכחת במקרים רבים מאד. זאת משום שסרבנות גט היא נשק אלים. כשאחד הצדדים במריבה אוחז בנשק, השאלה באיזו תדירות הוא יורה בו נעשית לא רלבנטית, משום שעצם העובדה שהאיום קיים, משפיעה מראש על כל הדיון. כמעט בכל מקרי הגירושין שיצא לי ללוות (ויצא לא מעט לצערי), עלה באיזשהו שלב החשש שהצד השני יסרב לגט. הידיעה שהאפשרות האלימה הזו קיימת, והידיעה שהליכי המאבק בה ארוכים ומסורבלים כל כך, מביאה לא מעט נשים וגברים לוותר ללא קרב על כל מיני זכויות בסיסיות. לכן, דרוש מענה שיעלים את האיום ויצמצם את האפשרות לשימוש בנשק הזה. כמו בבעיות אחרות בחברה הישראלית – את הנשק צריך לאסוף עוד לפני שיורים בו…

יש משהו צורם מאד במפגש עם זוג העומד להינשא, העוסק באפשרות של גירושין. והיו שטענו אפילו שהסכמי קדם נישואין מעודדים זוגות להיפרד, משום שהם מקלים במשהו על פרוצדורת הפרידה. אין ספק שגירושין הם הליך כואב לפעמים אפילו עד כדי אסון. אך אסון גדול מכך הוא זוג שצריך להתגרש ולא עושה זאת. הסכמי קדם נישואין נכנסים לפעולה ולתוקף רק כאשר זוג נמצא עמוק עמוק בתוך הליך גירושין, לאחר שמוצו כל מאמצי הגישור והפישור, ולאחר שכל דרך אחרת הגיעה למבוי סתום, בגלל סרבנות של אחד הצדדים. לסייע לזוג כזה להגיע לגט, זה לא "עידוד גירושין" אלא "פדיון שבויים".

מעניין לראות שבנוגע להסכמי קדם נישואין המצב בישראל ובארה"ב הוא בדיוק הפוך. בארץ – הרבנות, בתי הדין וכמה ארגונים נוספים מתנגדים בדרך כלל להסכמים אלו. ואילו בארה"ב רוב ארגוני הרבנים האורתודוקסיים, כולל האגפים היותר שמרניים שבהם, תומכים בהסכמים הללו ואף דורשים מכל זוג שמתחתן לחתום על הסכם כזה. אלא שיש הבדל גדול בין שתי המדינות – בארה"ב בגלל הפרדת הדת מהמדינה, אין לבית הדין שום סמכות לדון בענייני הגט בלא הסכמת שני הצדדים. הסכם קדם הנישואין מעניק לבית הדין את הסמכות הזו וממילא ארגוני הרבנים תומכים בו. בישראל, בתי הדין מוסמכים לדון בכל תביעת גירושין המוגשת אליהם. במציאות שכזו, הסכם קדם נישואין מכרסם מעט בכוחו של בית הדין וממילא הממסד הרבני נוטה להתנגד אליו. למרות מורכבות העניין וההבדלים הרבים בין שתי המדינות, יש משהו צורם בעובדה שבאופן כללי כשהסכם קדם נישואין מעניק כוח לממסד הרבני הוא זוכה לתמיכה, וכשהוא לוקח ממנו כוח הוא מושא להתנגדות.

כמעט 50 זוגות מתגרשים בישראל בכל יום. נוכח המספר המצמרר הזה, ברור שמוטלת עלינו משימה תקיפה להשתדל ולחזק כמה שאפשר את מוסד הנישואין והמשפחה. עלינו לעודד אנשים ונשים להינשא ולהשקיע את מיטב כוחותיהם ומרצם בשלום בית ובטיפוח אהבתם. הסכמי קדם נישואין הם בעיניי אחד הכלים החשובים בכך. הנזק שנגרם למוסד הנישואין היהודי מכל מקרה של סרבנות גט הוא בל יתואר. יעיד על כך כאלף עדים האחוז העולה בכל שנה של אנשים ונשים הבוחרים שלא להינשא כהלכה, כדי שטבעת הנישואין לא תהפוך עבורם חלילה לטבעת חנק. עצה טובה אמרה לי פעם שדכנית ותיקה לזוגיות מכבדת, אוהבת ובטוחה – "אסור להתחתן עם מי שאת יודעת שאי אפשר יהיה להתגרש ממנו". הסכמי קדם נישואין הם אחת הדרכים ההלכתיות לטעת בביתם של הזוג – אהבה, אחווה, שלום ורעות.

(ראה תשפ"ב)