התפתחותה המואצת של הרשתות החברתיות, והיכולת המוענקת לכל אדם לפרש ולהוסיף את דעתו על כל ידיעה חדשותית, מביאה בהכרח לכך שעוד לפני שרשויות החקירה מסיימות את עבודתם, ועוד לפני שנבחנו כל הראיות בבית המשפט, הציבור חורץ את גורלו של אדם ששמועות נקשרו סביב שמו.
העיסוק בפרשנותה של מציאות מבלי לבחון אותה בכלים מתאימים, יכולה להוביל לתוצאות רבות, שבינן ובין המציאות אין דבר וחצי דבר. ורק פרשנותו של אותו אדם שמושתת לא פעם על ראיה חלקית או לא נכונה של המציאות מובילה לקביעה מוטעית.
ביטוי לסכנות שבהאשמה מבלי לשמוע את האדם מוצאים אנו במקרא, בספר בראשית פרשת וישב, שם אנו קוראים על יהודה מבניו של יעקב וכלתו תמר. הסיפור במקרא מתאר מצב בו כלתו האלמנה של יהודה מערימה עליו והוא מבלי לדעת שמדובר בכלתו, ומתוך הנחה מוטעית של יהודה שמדובר בזונה, הוא מקיים איתה יחסי אישות, בגין יחסים אלו אין הוא יכול לשלם לה באותו הרגע והוא משאיר בידיה בטוחות ומבטיח לה שאת שכרה הוא יפרע וכנגד התשלום היא תשיב את הבטוחות. כתוצאה מקיום יחסים אלו, תמר כלתו מתעברת, יהודה ששומע שכלתו הרה, וזאת מקום שמבחינת מצבה האישי היא לא יכלה להרות לזר, שכן עליה היה לעבור ייבום או חליצה אקט שאמור להתיר אותה לזר. קובע נחרצות "הוציאוה ותשרף".
במילים אחרות יהודה מבלי לשמוע את תמר כלתו, מבלי לברר את טיב השמועה, פישרה והאם היא נכונה פוסק לכלתו גזר דין מוות. תמר אשר רק היא יודעת שהיא מעוברת מיהודה, שולחת לו את הבטוחות ואומרת ליהודה, חמיה, אני הרה לאדם אשר חפצים אלו שייכים לו. יהודה שהבין פתאום שהוא האב, והוא שותף להיריון. במעשיו שלא הפעיל את הפרוצדורה הדתית כדי להתירה את תמר מעגינותה והענקת האפשרות שהיא תוכל להינשא לכל אדם, הרתה תמר כלתו. מתוך עיון חוזר בגזר הדין, קובע יהודה "צדקה ממני", בכך הוא מבטל את גזר דין מוות שגזר על תמר כלתו.
מקרה זה ממחיש בצורה הטובה ביותר עד כמה עובדות יכולות לקבל צבע אחר וגוון אחר כששומעים הסברים.
בהקשר זה מעניינת תשובתו של ר' אהרן וואלקין לשאלה שהופנתה אליו, ואשר עסקה בדמות ציבורית באותם ימים [שוחט ובודק] שראו אותו נכנס ויוצא לבית פרוצה החשודה בזנות. אף אחד לא יודע מה הוא עשה בבית אצלה, אבל כן ראוהו נכנס ויוצא. על מעשים אלו ועל סמך שמועות כאילו הוא שוכב איתה ביקשו לסלקו מתפקידו הציבורי.
בתשובה מרתקת ומאלפת של הרב וולקין מבקש הוא להפריד בין המעשים שהם מזעזעים כשלעצמם ואולי אף מצדיקים הדחה ממשרה ציבורית, ובין ההרשעה עצמה אותה יש לבסס על דיני ראיות חקירות והוכחות. אולם וככל שאין ראיות לדבר ומדובר בחשדות בלבד, ובהסקת מסקנות שאם הוא נכנס לביתה של פרוצה הוא גם עשה מעשה, הרי שעלינו להיות זהירים. למעשה כאן יכל לסיים הרב וולקין את תשובתו אלא שמעבר לפסק ההלכתי מוסיף הרב וולקין פרק נוסף בחינוך ובהנהגה מהי הדרך הראויה להתמודד עם סיטואציות אלו. וכך הוא מוסיף:"והנה, אם כי מכוער הדבר מאד, וגם אני מרחוק הנני נרעש ונפחד לשמוע כזה על משרת בקודש, שנצרך להיות מצוין ביראת שמים שכם [=חלק] אחד יותר על סתם בני אדם, אבל בכל זאת, בבואי לחתוך עליו דין תורה, את האלקים אני ירא לשפוך עליו את כל חמתי, ולירד לחייו לקפח פרנסתו שאותו אדם, שתלויים בו ילדים, וכל הגוף מרתיעני להיות שוחט ולשחוט אב לבנים ובעל לאשה על יסוד שמועות קלוטות כאלו".
ולמדתי קל וחומר לעצמי ממנו עצמו. עכשו, אם שוחט ובודק ששוחט בהמות, אם ידיו מרתתות [=רועדות], שחיטתו פסולה, כל שכן אני, שבאתי לשחוט נפשות אדם. ולא רק ידי, אלא כל גופי מרתת, היאך אוכל לשוחטו בשעה שעל פי דין תורה אין יסוד לזה?
בהמשך תשובתו מודע ר' אהרן לכך שפסיקתו אינה הולמת את דעת הקהל אשר כבר חרץ את דינו של אותה דמות ציבורית ומצא אותו אשם, והוא מוסיף: "חושש אני שפסק הזה לא ישביע רצון החרדים לאמר כי הקלתי בדינו ובענשו. אבל… חלילה לנו להיגאל ולטנף ידינו בדם אדם. נִפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, וביד אדם אל נפולה".
דברים אלו אינם מיוחדים אך להלכה היהודית ולמסורת אלא הם טבועים כאושיה בהליך הפלילי בעקרון הקובע שאדם בחזקת חף מפשע עד שמוכחת אשמתו בבית המשפט. ואכן יותר קשה למצוא לאדם נקודות זכות מאשר למצוא אותו אשם על סמך שמועות. צריך לזכור שאין בכך כדי להקל מחומרתן של עבירות האסורות והתנהגויות פסולות. נהפוך הוא אנו מבקשים לחזק ולהקפיד על הקאת התנהגויות אלו אל מחוץ לחברה בבחינת 'ובערת הרע מקרבך'. אך ובאותה נשימה עלינו לשמר את הנחת היסוד בדבר חפותו של אדם ולהותיר את הקביעה בדבר אשמתו של אדם בידי בית המשפט אשר אמון על בחינת הראיות, שמיעת מכלול העדויות והקביעה שאדם אשם או זכאי.
(וישב תשפ"ג)