הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)ד"ר אריה גלר, ניצול שואה, הלך לעולמו לפני כחצי שנה. את אריה הכרתי במהלך לימודיו לתואר השני במשפטים וביהדות בקריה האקדמית אונו בגיל 86. אריה נולד בשנת 1938 בפולין, וגדל בתקופת השואה אצל משפחה נוצרית. הוא עלה לארץ בשנת 1948.
אריה היה אדם מלא סקרנות שאהב לפרוץ לתחומים חדשים, ובעל רצון תמידי לגלות ולהבין עולמות חדשים. במהלך התואר הוא כתב אצלי עבודה סמינריונית במסגרת קורס שעסק בהיסטוריה והתיאולוגיה של יהדות אתיופיה. במהלך השיעורים שיתף אריה את הסטודנטים בסיפור האישי שלו כשורד שואה, ואמר שהסיפור האישי שלו דומה מאוד, אבל גם שונה, לסיפור העלייה של יהודי אתיופיה. הוא קרה לזה "יהודי השואה מאתיופיה" ו"יהודי השואה מאירופה". מצאתי לנכון לשתף אתכם הקוראים בכמה קטעים מהעבודה הסמינריונית שלו.
חרף השוני הגדול בין שתי הקבוצות, אריה הדגיש את הגורל המשותף ביניהן: "שתי הקהילות אשר עליהן נדון בעבודה זו שאפו למדינה עצמאית, שאפו לציון ולירושלים מימים ימימה. השאיפה לא דעכה אף פעם, אולם השואה וכל אשר התרחש בתהליך ההתחברות של ביתא ישראל עם כלל עם ישראל הובילו למימוש השאיפה אולם משני כיוונים שונים, אשר על פניו נראו מנוגדים לחלוטין… אנו עומדים להציב אחד מול השני שני חלקים מאותו העם, אשר את ההבדלים שביניהם קשה להפנים ואת תוצאות חוסר ההפנמה הזה קשה לעכל".
עם זאת, אריה ביקש מאיתנו גם לשים לב להבדלים בין הקבוצות: "למה הדבר דומה? כאשר חו"ח מגיעים לחדר מיון עם מחלה, הרופא המטפל עורך אנמנזה, שפירושה ללמוד על עברו של החולה, וממה שהחולה מספר לו הרופא לומד הרבה מאוד ומקבל 'חיצים' המראים לו את הכיוון שלאורכו הוא צריך ללכת כדי להתקדם".
אריה עמד על השבר הדתי, וכך הוא כתב: "איני מתיימר לייצג את כל שורדי השואה, אולם כבן למשפחה ש-173 מבניה עלו בעשן או נקברו, חלקם, חיים… ומבקש אני מראש את סליחתם של חבריי וידידיי שומרי המצוות… איני מוכן לעשות שקר לנפשי ולהעיד כי מאמין אני בדברים, אשר בכל הכנות איני מאמין בהם. מי שראה את אושוויץ, בלז'ץ וטרבלינקה, מי שראה קלגסים נאצים אוחזים ברגלי תינוקות ומרסקים את ראשיהם על עמודי חשמל, מי ששרד את ברגן בלזן, דכאו ומאידאנק, ומי שראה אחרי המלחמה את רובם של הפושעים האלה מתחמקים מלתת דין וחשבון על מעשיהם ומסתננים לדרום אמריקה ולארצות אסלאמיות – ישאל את השאלה: כמה זמן ניתן להסתתר מאחורי האמרות: 'נפלאות דרכי ה", 'הכל ייעשה כדברו' ו'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו'?".
אריה עמד על כך שבניגוד לשורדי השואה, רבים מיהודי אתיופיה נשארו דתיים: "אחיי ואחיותיי בני העדה האתיופית חיכו מאות שנים לרגע בו יוחלו לשזוף בעיניהם את חומות ירושלים ואת ההרים סביב לה. כל שאיפתם נבעה מהאמונה הדתית בה נאחזו תקופה כה ארוכה. כל רצונם לחיות בארץ ישראל ובירושלים, ולכן רצונם התגשם, וטוב שכך".
אריה אף התייחס לכשלים בקליטת העלייה של שתי הקבוצות הללו: "באנו ארצה לבנות ולהיבנות, לא ציפינו לקבל דבר, ואכן לא קיבלנו. הסתפקנו במה שיש, לא ציפינו לכלום, אולם יש דבר אחד שכן ציפינו לו: ה ב נ ה, השתתפות ברגשות – וזה לא קרה. אף אחד לא רצה לשמוע מה היה שם. גרתי בפאתי יפו ולמדתי בבית ספר בבת ים כשנה וחצי. כמובן שלא הייתה אפשרות לחזור הביתה לצהריים, לכן נשארתי בחצר בית הספר. משך כל תקופה זו, שנה וחצי, אף ילד מתלמידי הכיתה לא הזמין אותי אליו הביתה ולא הציע לי משהו לאכול או לשתות. זה היה כשל אדיר בקליטה, ואת זה קשה לי להכיל גם היום, אחרי שנים כה רבות". בדומה לכך, יהודי אתיופיה לא קיבלו הכרה והבנה מהחברה הישראלית. "הסבל והאובדנים שיהודי אתיופיה סבלו במסע זה, יצרו אצלם את הציפייה הצודקת שהקרבתם וסבלם יוכרו כתרומה ענקית לעצם מבצע ההתחברות עם שאר ישראל. לצערנו, הייתה כאן אי הבנה. יהדותם ותרבותם נשללו על ידי מדינת ישראל… וזה עלול להיות בכי לדורות אם לא יתוקן במהרה".
בכל זאת, אריה מבקש שוב ושוב מהקהילה האתיופית לקחת אחריות, לא לחפש אשמים ולהבין שזה לא עניין אישי. אריה מלמד אותנו שכל אותם המחפשים את השותפות ימצאו את השונות צומחת, וכל אותם שמחפשים את השונות ימצאו את השותפות גורעת. דווקא בתקופה מאוד מורכבת ומסובכת שאנו נמצאים בה כיום, עלינו להפנים מסר חשוב זה ולמצוא את הייעוד המשותף בין כל אזרחי מדינת ישראל.
