הפילוסופיה של מראית העין

אפתח בשני סיפורים קצרים. פעם קיבלתי שאלה הלכתית מאישה נשואה שמתברר שבעלה מונע ממנה ללכת לעבוד מחוץ לבית. שאלתי – מדוע? האישה ענתה לי: "בעלי חושב שאני אישה יפה. הוא חושש שאם אצא מחוץ לבית, הגברים עלולים להתחיל איתי. הוא רוצה לשמור עלי. הוא מפחד לאבד אותי". הסיפור השני קשור בסבא וסבתא של אשתי, שניהם היו שורדי שואה מאושוויץ. מספרים שהסבא היה אומר לסבתא "אני לא מפחד שתבגדי בי, משום שבמקרה כזה, את תבואי ותספרי לי את הכל". ארשה לעצמי לבקשכם לחשוב על ההבדלים הקיימים בין שני הזוגות, ועוד נחזור לכך בהמשך.

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, בפתיחת פירושו לבראשית כותב ש"בחורבן בית שני, שהיה דור עקש ופתלתול, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם". לפי זה עולה שהחשד הוא נגזרת של שנאת חינם. כלומר, הקושי של האדם לפרש את העובדות בדרכים שונות, מתוך בחירה חופשית, נובע מהנחות יסוד מוטעות על המציאות, שהוא אף עושה בהן שימוש לצרכים שאינם לגופו של אדם.

מכאן, אני מתקשה להבין את המושג "מראית העין" שבמידה רבה משמש שיקול משמעותי בתהליך פסיקת הלכה. המושג "מראית העין" לא קיים בעולם ההלכה והמנהג של יהודי אתיופיה. בשורות הבאות אנסה לשתף את הקוראים מהי בעצם מראית העין ומדוע מושג זה לא קיים באתיופיה?

משמעות החשש של 'מראית עין' היא שישנן פעולות מסוימות שאין כל איסור מעצם עשייתן ובכל זאת על האדם להימנע מעשייתן מפני שכלפי חוץ הדבר נראה לא טוב. התהיות רבות: צריך להימנע מפעולה מסוימת מפני שזה נראה לא טוב? מדוע הדבר נראה לא טוב? של מי האחריות? של מי שרואה לא טוב או של מי שעושה את המעשה שמותר לו לעשות מלכתחילה? מהי הפילוסופיה העומדת סביב החשש ממראית העין? אם אנשים טועים במחשבתם הרעה, מסיבות שונות, מדוע שאקח אחריות? ואם אקח אחריות ואהיה אכפת לי מאותם שעלולים לטעות במחשבתם – אחטא בהנחת יסוד שלפיה בני אדם אינם מסוגלים לקחת אחריות על עצמם ועל אופן מחשבתם האוטונומית?

אני מבין שאין אנו מלאכים, אנו בני אדם, ועלולים לפרש את המציאות בצורה לא נכונה, ומכאן החשש שאדם שיראה את המעשה יטעה ויחשוב שדבר זה מותר, או מפני שיש דמיון לאיסור יבוא לידי טעות ויעשה דבר אסור הדומה למותר. אך הסבר זה אף הוא בעייתי כי הוא מניח שבני האדם טיפשים. עבודת ה' מעין זאת עלולה להוביל למעין קשר הישרדותי עם הקב"ה; עבודת ה' המדגישה את גבולות החופש ולא את החופש בעבודת ה'. אבל, בעיקר את חוסר האמון התמידי הקיים בין האדם למקום ובין האדם לאדם. ואתן דוגמא – איסור מטריה בשבת. אם אני יודע שאסור לפתוח מטריה בשבת, אבל מותר לפתוח אותה בערב שבת עבור השימוש בשבת, והנה, בשבת, במקום שיש עירוב, אני רואה יהודי, לא סתם יהודי, הרב הראשי של מדינת ישראל הולך עם מטריה בשבת, ואפילו כתוב על המטריה "מטריה של שבת" או "נפתחה בערב שבת", ובכל זאת, אסור שמא אחשוב שהרב הראשי פתח את המטריה בשבת.

בעבר כתבתי כאן שהמסורת האתיופית בולטת בגישתה החיובית ובמתן אמון באדם. כלומר, אם העמדה הבסיסית ביחס לאדם היא שלילית, הדגש יושם על "סור מרע", לשמור על האדם מהיצר הרע שבתוכו. מנגד, אם העמדה הבסיסית ביחס לאדם היא חיובית- כמו התפיסה האתיופית, הדגש  יושם על "עשה טוב". להוציא מהאדם את היצר הטוב. מובן, אם כך, מדוע בעולמה הדתי מילים כמו "חשש", "שמא", "אולי" זרות לה.

המסורת האתיופית, בגישתה החיובית כלפי האדם בעבודת ה', מלמדת אותנו שיש לצמצם את הפער בין מראית העין לדבר עצמו. אם בני האדם משתמשים בפרשנות רעה בדבר הגלוי הנראה לעין הם עלולים לפגוע בחירותם ובחירות של הסובבים אותם. במסווה של עבודת ה' אנו עלולים ליצור מראית העין של קדמה וחירות בעבודת ה' כאשר בפועל למעשה זהו סוג של חוסר אמון באדם ושלילת האוטונומיה שלו. מנגד אנו רואים שדווקא האומות המערביות הדוגלת במנגנון של חופש הפרט ואהבה חופשית – המנגנון הזה יוצא נגדן ובעצם חוזר אליהן כבומרנג. בני האדם אינם מלאכים ועלולים לפעמים לבגוד, אבל אסור שמחשבה זאת תשתק אותנו ותשלול מאיתנו את החופש בעבודת ה'. לפעמים צריך לחשוב פשוט ותמים.

(מסעי תשפ"ב)