צו פיוס – אז והיום

ממחנה אחד גדול נוצרו תת-מחנות, והיעד המשותף נפגע. אנו מתפללים שהפעם למדנו לקח ונלך אל היעד יד ביד ביחד!

הימים ימי בחירות ופריימריז, ואנו חוזרים אל המחוזות המוכרים לשמצה מסבבי הבחירות הקודמים של 'מחנאות', מחלוקות ופלגנות, כשכל אחד ניסה לתקוף את המחנה היריב, להשחיר את פניו ולהסביר מדוע בחירתו עלולה להיות 'אסון לאומי', רק כדי לגרוף עוד כמה קולות, ו'לזכות' לעוד קצת 'תשומת לב' תקשורתית. בסבבים הקודמים ה'מחנאות' כבר לא היתה רק בין המחנות, היא פשטה גם למחלוקות בתוך המחנה פנימה, לירי מאסיבי בתוך הנגמ"ש.

נדמה שהמחלוקות הפנימיות היו אף קשות מהמחלוקות שבין המחנות, שבהן הציבור הרחב- ממחנות שונים (למעט המיעוט שבקצוות), ידע לשתף פעולה בחיי היום יום למרות השוני וחילוקי הדעות. במחלוקות הפנימיות, למרות היעד המשותף, לעיתים התחרותיות גרמה להגביה את להבות המחלוקת לכדי חרמות הדדיות ולחוסר יכולת לדבר איש עם אחיו. ממחנה אחד גדול נוצרו תת-מחנות, והיעד המשותף נפגע. אנו מתפללים שהפעם למדנו לקח ונלך אל היעד יד ביד ביחד!

פרשת מסעי פותחת ברשימה מרוכזת של מ"ב המסעות של עם ישראל מיציאת מצרים ועד לשערי הכניסה לא"י, ובמתכונת קבועה: 'ויסעו מ…', 'ויחנו ב…'. המפרשים תהו: מה הצורך בריכוז רשימת מ"ב המסעות? הרי הם הוזכרו כבר (בשינויים קלים) בתורה, כל אחד במקומו? "ואחר שאלו המסעות אין בכל התורה כולה דבר שיראה שהוא שלא לצורך כמו אלו המסעות, אחר שכבר נזכרו בתורה. ומה צורך לחזור ולכתבם בכאן, אם לא היה בהם צורך גדול גלוי ומפורסם או נעלם מעיני כל רואה" (צרור המור במדבר לג א). לשאלה זו ניתנו מספר הסברים.

נראה שהתורה מבקשת להדגיש שמ"ב המסעות הם למעשה מסע אחד ארוך ליעד. היציאה ממצרים נועדה כדי להביא את עם ישראל ליעד – לא"י. מ"ב המסעות הם תחנות הביניים שבהם חנה עם ישראל בדרך ליעד. חכמים דייקו מהלשון 'ויסעו', 'ויחנו': "כל מקום שהוא אומר 'ויסעו', 'ויחנו', נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת" (מכילתא דר"י יט ב). למרות היעד המשותף במסע הארוך לא"י, והצורך באחדות המטרה ושיתוף פעולה, עם ישראל לא הצליח להתאחד וסבל ממחלוקת פנימית: "ביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים והיו חלוקים אלו על אלו והיו אומרים בכל שעה 'נתנה ראש ונשובה מצרימה'! מה כתיב 'ויסעו מסוכות ויחנו באיתם' היו נוסעין במריבה וחונין במריבה!" (ילק"ש רמז רעג). קשיי הדרך והחיים במדבר יצרו מחלוקת פנימית קשה בשאלה: האם בכלל יש טעם להמשיך בדרך הארוכה והקשה: "שסבת המחלוקת היתה על שלא היה להם מנוחה במקום אחד רק גולים ומטולטלים ממקום למקום, והיו מרי נפש, לפיכך היו חולקים ומריבים" (תו"ת קהלת י יח). המריבה הפנימית והמחנאות סיכנה את השגת היעד.

באלול שנת תרצ"ג (1935) פרסם מרן הרב קוק זצ"ל מאמר שקיבל את הכותרת 'מסע המחנות', שמתמודד עם המחלוקת וה'מחנאות' שהיתה אז בין ה'מחנה הדתי' ל'מחנה החילוני'. דבריו מתאימים לזמננו: "שכל אחד מהם יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, השני אומר גם הוא: אני הנני ממחנה זה, וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו – הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים. וכו'. ובמה שנוגע למחשבות של תיקון, של חיפוש מעשים ושל תשובה הלא מיד הוא שולח סקירת עין אל המחנה השני וכו'. והוא חושב בדעתו, שהתשובה במלוא מובנה הלא שם היא דרושה, אליהם הדברים מכוונים, להם ולא לו. וכו'. ונמצא, שמכאן ומכאן הננו עומדים קרחים, ומוצא לרפואת מכאובינו הנפשיים מאין יבוא? וכו'. והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות וכו'. נדע, שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה, ואז תופיע עלינו האורה העליונה הכללית אשר בה ניוושע תשועת עולמים, וכו'" (מאמרי הראיה ח"א עמ' 81).

בקריאה לכולם: ללכת אל היעד יד ביד ביחד!

(מסעי תשפ"ב)