הרב יגאל גרוס
בפרשת מסעי מפרטת התורה את מסעות בני ישראל במדבר. בעקבות כך נעסוק השבוע בהלכות תפילת הדרך. נראה את מחלוקת האחרונים- אחרי איזה מרחק נסיעה יש לברך, והאם בזמן הזה שרבות תאונות הדרכים, יש לומר תפילת הדרך אף בתוך העיר.
מתי יש לומר תפילת הדרך?
המקור לתפילת הדרך, מופיע במסכת ברכות (כט ע"ב). הגמרא מביאה בשם אליהו הנביא, שלפני שאדם מתכוון לצאת לדרך עליו להימלך בקונו. עוד מוסיפה הגמרא, שיש להתפלל תפילת הדרך 'עד פרסה'. נחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא:
א. רש"י (ד"ה עד) הבין שכוונת הגמרא לומר, שרק בתוך הפרסה הראשונה לנסיעה יש לברך תפילת הדרך, אבל לאחר מכן אין לברך גם אם נותרה עוד דרך ארוכה. מה ההיגיון בשיטתו? המאירי (ד"ה כל) הסביר, שמטרת תפילת הדרך לבקש רשות מהקב"ה לפני היציאה. ממילא כאשר אדם כבר יצא לדרכו מבלי להתפלל ולבקש רשות, אין טעם לבקש באמצע.
ב. רוב הפוסקים וביניהם הלכות גדולות (רש"י שם) והרא"ש (שם) חלקו על רש"י, ופירשו אחרת את דברי הגמרא. לשיטתם כאשר הגמרא אומרת שתפילת הדרך עד פרסה, כוונתה לומר שרק אם נוסעים פרק זמן של לפחות פרסה יש לומר תפילת הדרך. בנסיעה קצרה יותר אין כל כך סכנות, ולכן אין עניין להתפלל.
להלכה
להלכה פסק השולחן ערוך (או"ח קי, ז) כדעת רוב הראשונים, שרק על נסיעה של פרסה ויותר יש לומר תפילת הדרך. הרמ"א (שם) הוסיף, שלכתחילה טוב לומר את תפילת הדרך דווקא בפרסה הראשונה, כדי לצאת ידי חובה גם לשיטת רש"י.
נחלקו הראשונים, כיצד מודדים שיעור פרסה, בקילומטרים או בזמן הליכה:
א. קבוצה ראשונה הכוללת את המשנה ברורה (שם, ל) והגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה ב, ס) סוברת, שמתחייבים בתפילת הדרך כבר כאשר נוסעים ארבעה קילומטרים. סברתם מבוססת על כך, שהתפילה היא משום סכנה, ואין משמעות לזמן בו נוסעים, אלא לריחוק מהעיר.
ב. קבוצה שניה, הכוללת בעיקר פוסקים ספרדים כמו הרב עובדיה (יביע אומר א, טו) והרב אליהו (מאמר מרדכי יו"ד ב, כה) סברו, שמכיוון שיש ספק כיצד למדוד פרסה, יש לומר תפילת הדרך בשם ומלכות רק לאחר זמן הליכת פרסה (72 דקות). יש להוסיף, שאם אדם נוסע שתי נסיעות באותו יום שיעור זמן של פרסה, גם עליו לברך.
תפילת הדרך בזמן הזה
על בסיס מה שראינו עד כה יש לבחון האם יש לומר תפילת הדרך בזמן הזה, כאשר הספק מתעורר בעקבות מצב הדרכים. בעבר כאשר אדם היה יוצא לדרך, זו הייתה מסוכנת ומרוחקת והסכנה היתה משודדים וכדומה. בזמן הזה בדרך כלל ישנן מכוניות רבות על הכביש והסכנה הנזכרת פחותה:
א. הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות א, קצט) והרב וואזנר (שבט הלוי י, כא) פסקו, שגם בזמן הזה יש לומר תפילת הדרך. בטעם הדבר נימקו, שאמנם אין סכנה של שודדים, אבל ישנה סכנה של תאונות דרכים, וכאשר חז"ל תיקנו לומר תפילת הדרך – תיקנו אותה על כל סכנה שתהיה בדרכים.
עוד הוסיף הרב שטרנבוך בשם החזון איש, שהיה מקום לומר גם בתוך העיר תפילת הדרך, שהרי גם שם קיימת סכנה של תאונות, אלא שכיוון שחז"ל תיקנו שיש לומר תפילת הדרך מחוץ לעיר – אין לשנות, ובלשונו:
"ראוי ליזהר בתפלת הדרך ובפרט בזמנינו שמצוי מכוניות עם נהגים שאינם זהירים, ואפילו אם הוא זהיר הלוא אם השני לא זהיר עלול להיות מעורב בהתנגשות עד פציעה או הריגה, ולכן שמעתי בשם רבינו החזו"א שראוי היה היום לברך תפלת הדרך אפילו נוסע בעיר, אלא שלא נוכל לשנות מאבותינו שלא התפללו אלא כמו שתיקנו חז"ל כשיוצא מהעיר".
ב. האור לציון (ח"ב, ז, כז) חלק ופסק, שאם נוסעים בכבישים בהם יש רכבים נוספים ואין בהם סכנה של מחבלים, שודדים וכדומה, צריך לומר תפילת הדרך ללא שם ומלכות, מכיוון שהכביש נחשב כסוג של מקום יישוב. כנגד טענת הרב שטרנבוך שיש כיום תאונות דרכים ולכן בכל זאת צריך לומר תפילת הדרך טען, שכאשר חז"ל תקנו לומר תפילת הדרך קבעו שהקריטריון הוא האם מדובר במקום ישוב בו יש שודדים, ולא האם יש סכנה, כך שתאונות דרכים לא מהווה מדד לחיוב הברכה.
(מסעי תשפ"ב)
