בחיים – אין קיצורי דרך

תפקיד ההורים והמורים הוא לא רק 'להדליק' את הילד, להעביר מידע, לסקרן ולאתגר אותו, אלא לטפח אותו ולתת לו כלים לחיים

לא בכדי אחד מסמליו המרכזיים של העם היהודי לדורותיו הוא המנורה. היא מנורת הזהב ששכנה לכבוד ולתפארת במרכז המקדש, היא המנורה שנטלו איתם השבויים היהודיים לרומא לאחר החורבן, והפיסול שלה נמצא בשער טיטוס ברומא, היא המנורה שלימים תהפוך להיות סמלה הרשמי של מדינת ישראל.

מעבר לרעיון של המנורה כמקור ליופי ולאור, טמון במנורה רעיון חינוכי וחברתי עמוק, הרלוונטי לכל בית, לכל כיתה, ולכל חברת אנשים.

מלאכת הטיפול במנורה הראשונה הוטלה על אהרון הכהן, ומאז, ובתקופות המקדש השונות, מלאכה זו הייתה באחריותם של הכוהנים, שהיו צריכים מדי ערב להדליק את המנורה ולהיטיבה.

הציווי על המנורה מופיע בפרשת השבוע תְּצַוֶּה –"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד".

עיון בפסוק הזה מגלה שני עקרונות חינוכיים וחברתיים יסודיים.

על המילים 'לְהַעֲלֹת נֵר'– שאלו חז"ל- למה כתוב 'לְהַעֲלֹת' ולא 'להדליק'?

תשובתם המרתקת לכך היא הערך החינוכי החשוב והיסודי שכך רש"י מנסח אותו – "'להעלות נר תמיד'- מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". דהיינו- שלא יניחנה וילך כשהדליקה כל עוד שאין השלהבת עולה מאליה.

בשלוש המילים הללו – 'לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד', הלקוחות מעבודת הדלקת המנורה במקדש, טמונים שני עקרונות יסוד חינוכיים וחברתיים.

האחד- תפקיד ההורים והמורים הוא לא רק 'להדליק' את הילד, להעביר מידע, לסקרן ולאתגר אותו. זה חשוב מאד אבל לא מספיק. התפקיד המלא הוא להעלות ולרומם אותו, לטפח אותו ולתת לו כלים לחיים. זה עומק המילים- 'עד שתהא שלהבת עולה מאליה'. המבחן החינוכי הוא לא האם הצלחתי 'להדליק' את הילד, אלא האם נתתי לו כלים לחיים, כדי שכאשר הוא יגדל ויהיה לאיש עצמאי- שלהבת החיים שלו תעלה תמיד מאליה. שתהיה תמיד בסימן עליה, ושתהיה עצמאית ולא תלותית. זה נכון גם לתיפקוד החברתי ולדינמיקה בין אנשים, שצריכים לחזק את האחד את השני עד שכל אחד יוכל להעלות את שלהבת חייו באופן עצמאי.

השני- המילה 'תָּמִיד'. המילה הזו אומרת את הדבר הפשוט- כדי שמנורה תאיר, כדי שהאדם יתעלה ויתקדם צריך קביעות, מסירות, ובעיקר- התמדה. אין קיצורי דרך בחיים. "יגעת ולא מצאת-אל תאמין יגעת ומצאת- תאמין". להישגים אמיתיים מגיעים רק בזכות יגיעה והתמדה. כמו בעבודת החינוך בבית, בכיתה, או בחיים המקצועיים- יום אחרי יום, שיעור אחרי שיעור, שנה אחרי שנה, כך גם בעבודת המנורה ערב אחר ערב, ברוטינה קבועה מדליקים את הנרות- מתוך מטרה לא רק 'להדליק' אלא 'להעלות', לא רק כפעולה חיצונית לנר, אלא כדי להביא אותו מצב עצמאי שהלהבת תעלה מאליה, ולא רק פעם אחת, אלא תמיד.

כך במנורת המקדש, כך בחיינו בכלל. זה סוד ההצלחה – להעלות ולהתעלות, לגלות את כוחות השלהבת הפנימית והאישית שלנו- ולהתמיד- רק כך זוכים 'לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד'.

(תצוה תשפ"ב)