פרופסור אבי שגיא (מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן)
פרק מ'
בפרק הקודם ניתחנו את עמדת בעלי התוספות שהניחו כי למניע "לשם שמיים" יש חשיבות בהליך הגיור. הלל ורב חייא גיירו במצבים שבהם לא נראה שמניעי המתגייר היו לשם שמים, שכן, לפי התוספות, בסופו של דבר המתגייר יממש את יהדותו 'לשם שמיים'. ברם, לפי התוספות, הגיור תקף כבר בעת ביצועו. קשה להניח שתיקוף של מעשה כה דרמטי בהווה יהיה מותנה בהשערה לא ברורה על מצב המתגייר בעתיד. התוספות הציעו פירוש זה כי סברו שלמניעי המתגייר יש משקל מכריע בגיור. אבל השאלה נותרה על כנה: הם הניחו כי גר ייעשה ליהודי באופן בלתי הפיך, אבל ההשערה שלכאורה ביססה מעמד זה, לא הכרחית. שיטתם הותירה חידה פתוחה.
אחד מחכמי ההלכה הראשונים, בעל "הגהות מרדכי", נענה לאתגר. איננו יודעים מיהו המחבר. לפי דעה אחת מדובר ברב שמואל בן אהרון משלשטאט שבאלזס, שחי במחצית השנייה במאה ה-טו'. חיבורו נתקבל בהערכה רבה בקהילה ההלכתית הפרשנית ולכן קולו חשוב במיוחד.
הוא פותח בקביעה: "אני הדיוט הכותב", ומסיים בקביעה "ומה שנראה לי כתבתי, ומרבותיי לא נראה לי מדה זו. ועל בינתי אין להישען" (הגהות מרדכי, מסכת יבמות, פרק רביעי, אחרי אות ק' שבדברי המרדכי). פתיחה וסגירה זו מלמדות על דרמה גדולה: אחד מבעלי ההלכה הנחשבים יוצא כנגד רבותיו ומציב עמדה נגדית. המחבר מבין שהוא מחולל מהפכה ומתריע בפני קוראיו – "ועל בינתי אין להישען": ההלכה היא כרבותיו בעלי התוספות ושאר הראשונים – גיור תקף בלא תלות במניעי המתגייר. אבל הוא מציב כנגדם עמדה למדנית תיאורטית נגדית.
טכניקת כתיבה זו מוכרת בהלכה, המבחינה בין הלכה לבין הלכה למעשה. כך שנינו בתלמוד: "תנו רבנן: אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה – עד שיאמרו לו הלכה למעשה, שאל ואמרו לו הלכה למעשה – יילך ויעשה מעשה […] .. א"ל ר' אסי לר' יוחנן: כי אמר לן מר הלכה הכי, נעביד מעשה? אמר: לא תעבידו עד דאמינא הלכה למעשה" (בבא בתרא קל, ע"ב). הבחנה זו נובעת "גם על רקע הסתעפותו של תלמוד תורה, של ריבוי הדרשות והסברות ושל אוקימתות של משניות וברייתות ושמועות" (אפרים אלימלך אורבך, חז"ל, פרקי אמונות ודעות, ירושלים, תשנ"ח, עמ' 553).
ההבחנה בין תלמוד תורה כתחום ידע אוטונומי לבין ההלכה כהוראה מחייבת לחיים, מוכרת. כפי שידוע גם ללומד התורה בימינו, לא כל סברה העולה בבית המדרש מתורגמת לפסיקה. הלימוד התיאורטי נע במסלול שונה לחלוטין מההכרעה ההלכתית. הלימוד קשור לשיח של הלומד עם הטקסט התלמודי ומפרשיו. ההלכה המעשית מתגבשת בזיקה שבין הטקסטים הללו וספרות השו"ת שקדמה לבין החיים (ראו עוד אורבך שם, עמ' 553 – 557). בעידן המודרני לעיתים נשכחה הבחנה זו. בישיבות האשכנזיות ניתנה קדימות מוחלטת ללימוד ההלכתי התיאורטי. אחד החיבורים הנקראים ביותר הוא הספר של הרב סולובייצ'יק "איש ההלכה". ההלכה בחיבור זה היא העיון התיאורטי שאין לו זיקה לחיים. גיבור היצירה הוא ר' חיים מבריסק, מייסד שיטת הלימוד הנודעת, שבשאלות המעשיות הפנה לרבי יצחק אלחנן. ביצירה זו לא נדונה שאלת האחריות של פוסקי ההלכה לקהילה. ההלכה משורטטת כמערכת אידיאלית ולא כמערכת של שקלא וטריא בשאלת הזיקה שביו הקאנון ההלכתי לבין מציאות שלא תמיד הולמת את האידיאליות ההלכתית.
בעל הגהות מרדכי ער להבחנה שבין ההלכה העיונית להלכה המעשית. הבחנה זו מקילה עליו להתמודד עם הבעיה היסודית שמצא בעמדתם של בעלי התוספות; הוא מבין היטב את עמדתו של רבי נחמיה, שבה עסקנו בפרקים הקודמים, שלפיה מי שנתגייר ממניעים חיצוניים אינו גר (יבמות כד, ע"ב). הוא גם ער לעובדה שרב פסק להלכה "כולם גרים" (שם). אבל לא נראה לו "שהאמורא יפסוק דלא כברייתא דרבי נחמיה. וגם סתמא דברייתא דמייתינן לבתר הכי מדוד ושלמה [= שבזמניהם לא קבלו גרים] ולא אשכחינן תנא דפליג" (הגהות מרדכי שם).
לפני המחבר היו פתוחות דרכי תשובה אחרות. ראינו כי יש מסורת תנאית ואמוראית עקבית, שלפיה המניע אינו קובע את תקפות הגיור. אבל עמדה זו נחסמה בפניו על ידי רבותיו בעלי התוספות והראשונים האחרים שהניחו כי שאלת המניע חיונית לגיור. פתרונם שהניח "דסופו לשם שמיים", לא התקבל על דעתו. שכן איש אינו יודע את העתיד, גם לא חכמי ישראל. לפיכך ההנחה שגיור תקף על סמך הנחה משוערת היא בעייתית. קושי פרשני הוביל למהפכה, שחרגה הרבה אל מעבר לדיון התיאורטי. בכך נעסוק במאמרים הבאים.
(תזריע מצורע תשפ"ג)
