למלא את החלל

על דרך הכלל, המקרא אינו מרבה בחשיפת עולמו הפנימי של אדם. לרוב הוא מסתפק בתיאור קצר, יבש, גם כאשר מדובר במאורע ספוג דמעות ורווי רגשות.

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר. גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי".

כל חולפת לה תהילת עולם. 127 שנות חיים, עשרות שנות נישואין, נדודים אינספור, הליכה בארץ לא זרועה, עקרות, לידת יצחק, גירוש הגר וישמעאל, ומעשה העקדה, כל אלה מקופלים בשלושה פסוקים, המונים את מספר שנותיה של שרה, מתארים בקיצור נמרץ את הבכי והמספד שליוו את פטירתה, ובמעבר חד עוברים לתיאור מפורט של משא ומתן מסחרי עם בני חת ועפרון בראשם – ה'מאכערים' של חברה קדישא דק"ק קרית ארבע באותם ימים – לקניית אחוזת קבר.

מה חש אברהם אבינו באותם רגעים? כיצד חי את שאר שלושים ושמונה שנותיו, לאחר פטירת רעייתו האהובה שרה?

כמו האֵלֶם הזועק שלאחר מעשה העקדה, כאשר יצחק ואברהם, אב ובנו, שהלכו בתחילה "שניהם יחדיו" אינם מדברים עוד ביניהם, כך גם אחרי מות שרה.

כפי שהעיר "הרב", הגרי"ד סולוביצ'יק, מלבד תיאור קניית הקבר ומציאת אישה ליצחק, אברהם אבינו נאלם דום. קולו לא נשמע עוד. בבקשו לנמק זאת, מציע "הרב" פירוש מעניין, ועיקרו: לברית צריך שניים. איש ואישה.

ה"ברית" עם אברהם וזרעו אינה יכולה להתקיים אלא כאשר בראשה עומדים גם אָב גם אֵם.  ובלשונו: "הברית הופקדה בידי שניים, איש ואישה. בהיעדרה של האחרונה, עוצר לזמן מה סיפורה של קהילת הברית את מהלכו". רק צירופה של רבקה אמנו ליצחק, יכול לחדש את מהלך הברית.

אכן, כמו במקרים אחרים, "אין דבר זועק יותר מן הדממה". האֵלֶם הכמעט מוחלט של אברהם אבינו, הדממה, זועקים מסוף העולם ועד סופו. אברהם נושא עמו את צער השתיקה, מתאבל על רעייתו וממאן להתנחם.

יש כאן יותר מרמז לדרכו של עולם, בימים ההם, בזמן הזה. לאחר פטירתה של רעיה אהובה, מה שהיה כבר לא יהיה עוד.

"אחרי מות", גם יצחק ורבקה, ישמעאל ונשותיו, הילדים והנכדים, אינם יכולים להביא מזור לנפשו המיוסרת והכואבת של אברהם אבינו, שרעייתו נלקחה הימנו ועלתה לגנזי מרומים.

המכיר את תולדות חייו של הרב סולוביצ'יק יֵדע שלא במקרה יצאו הדברים מלבו. עשרות שנים היה קשור בעבותות אהבה והערצה לרעייתו טוניה. כשחלתה, ושכבה על ערש דווי, חייו לא היו עוד חיים.

באותה שנה שבה חלתה את חולייה, בא אבי, הרב מנחם הכהן, לנחם את הרב סולוביצ'יק על פטירת אחיו. "הרב" ישב על דרגש קטן, כשבחדר מאחוריו מתייסרת רעייתו טוניה בייסורי מחלתה. "לאחי ר' שמואל", אמר לאבי, "לא היה מזל, לא בחייו ולא בפטירתו. לפי ההלכה, קיום מצוות אבלות (להבדיל ממעשה המצווה, הבחנה שחוזרת ועולה בכתבי "הרב", ע"ע תשובה ותפילה) – בלב הוא. אך מה אעשה, ויש לי רק לב אחד, שאינו ניתן לחצאין, ולבי נתון כעת לשלומה של רעייתי בחדר הסמוך", קונן.

מילוי החלל בפטירתו של אדם אהוב, כל אדם, קשה מנשוא. באותן שעות צפים ועולים הזיכרונות. לא אחת עולה ובוקעת תחושת החמצה, לא רק על מה שהיה אלא גם על מה שעוד היה ניתן להיעשות ולא נעשה, להיאמר ולא נאמר.

חלק מן הפרשנים מצאו ביטוי לכך בלשון הכפולה שמתוארת בראש פרשתנו: "לספוד לשרה, ולבכותה".

ההספד – עיקרו בתיאור מעלות הנפטר, פירוט מידותיו, תכונותיו וייחודו. ואילו ה"בכי" – הוא לא רק על מה שהיה – ואיננו עוד, אלא גם על מה שהיה יכול להיות.  (חיי שרה תש"פ)