נפגעי עבירה בהליך המשפטי

בפרשת השבוע מתואר, בין השאר, אירוע חטיפתה של דינה בת יעקב ועינויה. לאחר המפגש עם עשיו, יעקב מגיע לשכם, הוא רוכש בכסף "חלקת שדה" ומבקש להתיישב שם. שלוות יעקב מופרת כאשר שכם בן חמור, בן אצולה שאביו נושא בתפקיד "נשיא הארץ", מחליט לחטוף את דינה, לשכב איתה ולענותה. ולא זו בלבד, אלא ששכם מעוניין לשאת את דינה לאשה.

לנוכח רצונו של שכם מתוארת לנו פגישה בין יעקב ובניו לבין שכם ואביו חמור. לפגישה זו קדמה הידיעה על חטיפתה של אחותם דינה ותגובתם "ויעצבו האנשים ויחר להם מאוד, כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב". בפגישה מנהלים הצדדים משא ומתן כיצד ובאלו תנאים יוכל שכם לשאת את דינה לאשה. למו"מ בין יעקב ובניו ושכם וחמור, מקדישה התורה כ-13 פסוקים, ובסופו מגיעים הצדדים להסכמות ולתנאים שקיומם יבטיח את החתונה בין דינה לבין שכם.

לא כאן המקום להאריך בפרטי המו"מ, אך המעיין במשא ומתן ובכל הסיפור המקראי בפרשת חטיפתה אינוסה ועינויה של דינה יבחין שקולה של דינה לא נשמע ולו פעם אחת. דמותה אילמת, היא חסרת כל קול ובסיפור המקראי אין לה מקום. מתוך "שקיפותה" של דינה בסיפור המקראי, אבקש לעמוד ברשימה זו במעמדם של נפגעי עבירה בהליך השיפוטי העברי.

אחד ממאפייניו הבולטים של המשפט המקראי הינו הקריאה שלא להתעלם מהחוליות החלשות בחברה, העני, הגר, היתום והאלמנה. פגיעתם של אלו קלה. בד"כ הם באים משכבה המצויה בנחיתות חברתית כלכלית. משום כך מצווה אותנו התורה שלא להתעלם מהם. באחת מהקריאות הראשוניות במקרא אנו מוצאים: "וגר לא תונה, ולא תלחצנו… כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע את צעקתו". ברוח זו ועל אף העיקרון לפיו אין לתעדף תיקים משיקולים זרים, אלא סדר הדיון בתיקים צריך להיות בהתאם לסדר פתיחת התיקים בבית המשפט, קובע הרמב"ם ובעקבותיו פוסק גם ר' יוסף קארו בשולחן ערוך כחריג את עניינן של החוליות המוחלשות בחברה, וכך הוא פוסק: "היו לפניו [=שופט, דיין] דינים [=תיקים] הרבה, מקדימין דין היתום לדין האלמנה, ודין האלמנה קודם לדין תלמיד חכם,…ודין האשה קודם לדין האיש". בניסיון להבין מדוע יש להקדים את עניינה של האשה לעניינו של הגבר יכולים אנו להשיב מקביעתו של הרמב"ם שמשמיענו: "ודין האשה קודם לדין האיש שבושת האשה מרובה". ואין לך מקום בו בושת האשה גדול יותר מעבירות מין.

על החובה להיזהר בכבודה של האשה יכולים אנו למצוא גם בשיח שמתנהל בין רחל ליעקב כאשר רחל מבקשת מיעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". יעקב בחוסר "רגישות" משיב לרחל "התחת אלוקים אנכי כי מנע ממך פרי בטן". על אף היותו תשובתו של יעקב תשובה צודקת, המדרש מבקר את יעקב, ובמדרש רבה מתואר לנו דיאלוג שמתקיים בין הא-ל לבין יעקב בו מטיח הא-ל כנגד יעקב על דרך תגובתו לרחל, וכך אומר המדרש: "אמר לו הקדוש ברוך הוא כך עונים את המעיקות?".

יתרה מזו, פוסק השולחן ערוך, כי על השופט מוטלת החובה לא רק לעשות משפט אלא לגלות רגישות למתדיינים העומדים בפניו. לא רגישות שתכריע את המשפט בגלל היותו חוליה חלשה, ומכח הציווי "ודל לא תהדר בריבו", אלא לנוכח החובה לתת לנפגע את מקומו בהליך השיפוטי, יש לאפשר לנפגע להשמיע את קולו. וכך פוסק השולחן ערוך: "ראה הדיין זכות לאחד מהם, ובעל דין מבקש לאמרו ואינו יודע לחבר הדברים, או שראוהו מצטער להציל עצמו בטענות אמת, ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו, או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו[=לעזור לו] ולהבינו תחלת הדבר,…וצריך להתיישב בדבר זה הרבה כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים".

מכאן לרגישות שיש לגלות מקום שמדובר בנפגעי עבירה בכלל ובפרט מקום שמדובר בנפגעי עבירות מין בהן גדולה הבושה ומחסומים מרובים יכולים למנוע את הנפגע מלהגיע ולהגיש תלונתו.

(וישלח תשפ"ב)