חירות האדם – גם במחיר חייו?

קיים מתח בין חירותו של אדם והאוטונומיה שלו, לבין ערכים אחרים, מקצתם פטרנליסטיים, כגון הרצון לשמור על חייו ושלמות גופו גם במחיר פגיעה בחירותו כגון חיוב נוסע לחגור חגורת בטיחות; אשפוז כפוי ושלילת חירותו של חולה נפש, כדי למנוע ממנו לשלוח יד בנפשו; ניתוח רפואי בניגוד לרצון מטופל שטוען כי הדבר מנוגד לעיקרי אמונתו הדתית; וכיוצ"ב.

בפסק דין שניתן לפני זמן קצר, קבע בית המשפט כי גם בהיעדר חלופות ראויות ישימות אחרות (כגון מעצר הבעל המכה), אין להיענות לבקשת המשטרה לכפות על אישה מלוד, שסבלה מאלימות קשה במשפחה, עד כדי סכנת חיים, להיכנס, בניגוד לרצונה, למקלט מוגן. זאת, במטרה להגן על חייה ולמנוע מבן זוגה לרצוח אותה כפי שאיים לעשות.

בתחילת ההליך, סבר בית המשפט אחרת, וקבע שלמרות סירוב האישה, קורבן האלימות, לשהות במקלט, ניתן לכפות עליה לעשות כן וזאת לשם הגנה על חייה, שהוא ערך חשוב יותר מהאוטונומיה שלה.

לאחר שהוגש ערעור על החלטה זו, ולאחר שארגוני נשים הצטרפו לסירוב האישה ומחו עליה ("מקלט אינו כלא"), חזר בו בית המשפט ובניגוד להחלטתו הקודמת החליט לכבד את רצון האישה ולהימנע מכפייתה לשהות במקלט המוגן.

קודם שנתייחס להחלטה זו, נחזור ונדגיש את המובן מאליו. הלב יוצא אל אישה זו, קורבן נוסף לאלימות הבלתי פוסקת בחברה הישראלית, בתוך המשפחה וחוצה לה. מספר הנשים שנרצחו בידי בן זוגן עולה משנה לשנה. מחקרים מדעיים מלמדים שוב ושוב שמתוך אלפי מקרי האלימות במשפחה שמסתיימים "רק" במכות ובחבלות גופניות, מדווחים למשטרה ולרשויות הרווחה רק אחוזים בודדים של מקרים.

עיון במקורות המשפט העברי גם מלמד שתופעה זו אינה חדשה עמנו. מקורות שונים מימי הביניים מלמדים על ניסיונם של חכמי ישראל להתמודד עמה. חומר רב בנושא זה יוכל המבקש למצוא בפרק העשירי בספרו של חתן פרס ישראל, ההיסטוריון פרופ' אברהם גרוסמן, "חסידות ומורדות", שיצא לאור בכמה מהדורות לפני כשני עשורים. פרופ' גרוסמן מצביע על כך שכמו היום, גם בימים ההם, תופעה זו רווחה בכל שכבות האוכלוסייה, ולא – כפי שנהוג לחשוב לעתים – רק בשכבות סוציו-אקונומיות נמוכות.

בעוד שבמשנת תנאים יש התייחסות רק לתוצאות הממוניות של מעשי אלימות במשפחה ("החובל באשתו… מוציאין מידו, ויילקח בהן קרקעות והוא אוכל פירות" – תוספתא ב"ק ט, יד), בתקופות מאוחרות יותר, החמירו חכמים בעונשו של הבעל המכה. ראויה לציון קביעתו של רבי שמחה משפיירא, שנתן דעתו, ברגישות הראויה, לסבל הנפשי שכרוך בסבל הפיזי. לפיכך קבע שעונש המכה את אשתו גדול יותר ממכה את חברו, "כי היא יושבת לבטח אתו, ודמעתה מצויה". המהר"ם מרוטנבורג הוסיף וקבע שהעושה כן, "יש להחרימו, ולנדותו, ולהלקותו, ולעונשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ [=לקצוץ] ידו אם רגיל בכך!".

בפסק הדין שניתן באחרונה, העלה בית המשפט על נס את זכאותו של אדם, וכל שכן האישה שהייתה לקורבן עבירה, להחליט על גורלה בעצמה, ולהימנע מכפייתה להיכנס למקלט שלא ברצונה, גם במחיר סיכון חייה. גישה זו שמה בעליל את הדגש על זכות האדם, כנהוג במשפט זכויות האדם בן ימינו.

דומה שעמדת המשפט העברי בסוגיה זו תהא שונה. על אף שגם הוא, כמובן, מעלה על נס את חירות האדם, כיבוד רצונו וזכותו לקבוע את אורחות חייו בעצמו, במלאכת האיזון העדינה בין ערכים חשובים אלה לבין ערכים אחרים ובראשם ערך החיים, תורת ישראל מעניקה משקל רב יותר לערך השמירה על החיים.

כדרכה בשאר סוגיות, נקודת המוצא שלה היא חובות האדם, לא זכויות האדם.

משכך, חובת האדם לשמירת חייו ולהימנע אפילו מהימצאות במצב של חשש פיקוח נפש, גוברת על האוטונומיה שלו.

כך גם באשר לחובת בני החברה כולם להגן על חייו, הן מדין מצוות "לא תעמוד על דם רעך" והן מדין מצוות "השבת אבדה" שהורחבה גם להשבת 'אבדה' שבגוף. חיובים אלה מורים לנו לעשות כל שניתן לשֵם הגנה על חייו של אדם, לרבות כפיית אדם לפעול בניגוד לרצונו-שלו, גם במחיר אובדנם-לשעה של חירותו והאוטונומיה שלו.

(עקב תשפ"ב)