מה ההיפך של לשכוח?

בגיל מסוים אנשים מתחילים להיות מוטרדים מחשש לאיבוד הזיכרון. יש שלל סיבות פיזיות שעלולות להחריף את הפגיעה בזיכרון, כגון: תרופות שונות, שימוש יתר באלכוהול, חסר בוויטמין B12 או בחומצה פולית, ירידה בהספקת הדם, החמצן או הסוכר. אולם יש גם שכחה שנובעת מסיבות שאינן פיזיות. גם אלוף חידוני הטריוויה עלול לשכוח את יום ההולדת של חותנתו, וגרוע מכך: את יום הנישואין של אשתו… היסטוריון נודע עשוי לזכור בעל-פה אין-ספור אירועים, תאריכים ותהליכים, אך ישוטט חצי שעה לאיתור מכוניתו במגרש החניה.

אנשים נוטים לשכוח דברים שלא חשובים להם, מטלות שהם לא רוצים למלא, דברים משעממים, שגרתיים או דברים שחוזרים על עצמם. כמו כן ישנה שכחה סלקטיבית בה אנשים שוכחים פרטים בהיסטוריה האישית של עצמם הקשורים לאירוע טראומטי או בעל אופי מלחיץ.

משה רבנו היה מודע ביותר לבעיית השכחה, והדבר לא נבע מהיותו בן מאה ועשרים שנה. הזיכרון שלו היה עדיין חד וצלול, שהרי "לא כהתה עינו ולא נס לחו". דווקא זכרונו המשובח אפשר לו לזכור כיצד בני ישראל הצטיינו בשכחה שחרגה מכל האבחנות שצוינו לעיל. הוא מזכיר בפרשה את אירועי השכחה הקיצוניים שאירעו לבני ישראל במדבר: חטא העגל, התבערה וקברות התאווה. משה מדבר בהרחבה יתרה על חטא העגל בו שכחו בני ישראל את מצוות ה', ארבעים יום בלבד אחרי ההתגלות הגדולה. תיאור חטא העגל מעורר שתי שאלות קשות: האחת, מדוע הוא נשמר ונשאר לפרשת 'עקב', ולא הוזכר כבר בפרשת 'דברים' לפני חטא המרגלים? והשנייה, מדוע משה מתמקד בתיאור מעשיו ומפרט מאוד את פעולותיו בעקבות חטא זה?

התשובה לשתי השאלות קשורה בכך שנאום פרשת עקב מתרכז בבעיית השכחה, שהייתה עקב האכילס של העם קשה העורף. הפעלים "שכח", "זכר" וכן "וידעת" בהטיותיהם השונות חוזרים ונשנים שוב ושוב בפרשה. חטא העגל, שהתגלתה בו השכחה בשיאה, נותר דווקא לזו הפרשה, בה משה מתריע מפני שכחת ה', שהיא הבעיה הדתית הקשה בהא הידיעה. משה היה מודע לא רק לסכנת השכחה אלא גם לדרכים בהן יש להתמודד מולה. הוא הדגיש את פעולותיו יוצאות הדופן: שבירת הלוחות, שריפת העגל, טחינתו עד דק והשלכת עפרו, שכן פעולות קיצוניות ומאורעות בלתי שגרתיים אנשים זוכרים היטב. אנו מתקשים לזכור ימי שגרה שבהם שום דבר מיוחד לא קרה, אבל זוכרים בבהירות אירועים מיוחדים שאירעו בחיינו, הצלחות וכישלונות יוצאי דופן, חידושים שחדרו לחיינו, טיולים ומקומות שהטביעו חותם ומעשים מזעזעים כמו שעשה משה המזועזע מבני עמו החוטאים.

ההתמודדות מול הבעיה של שכחת ה' מתבצעת בשני מישורים: האחד הוא יצירת אירועים בלתי שגרתיים, בהם חיי היום-יום משתנים, והרעיונות האמוניים מוטמעים. אלו מופיעים בהמשך הנאום שנפתח בפרשתנו וממשיך בפרשת 'ראה', בו מדבר משה על שלושת הרגלים, ומדגיש מה על האדם מישראל לזכור בכל אחד מהם. לקראת סוף נאומי ספר 'דברים' הוא ידבר על אירוע הקהל המתרחש אחת לשבע שנים, ונועד להטביע רושם בל יימחה בכל איש אישה וטף שיגיע ויהיה נוכח. בפרשתנו מתייחס משה לזכירה היום-יומית, זו שנדרשת בשגרת החיים, ובה מופיעות מצוות שמתמקדות בתודעה ובהכרה: אהבת ה', יראת ה', אמונה בשכר ועונש, הליכה בדרכיו ועוד.

אולם, מבחינה מעשית מתחדשת ומודגשת מצווה אחת: ברכת המזון. איך תזכור את החותנת, שכזכור, את יום הולדתה שכחת? על ידי כך שמדי פעם תברך אותה. איך תזכור את הרופא או החבר שאתה חב לו תודה? על ידי ברכה בערב חג או בכל הזדמנות ראויה. ואיך תזכור את מי שבזכותו אתה חי וקיים? באמצעות ברכה לבורא עולם. אכן, ברכה שתהפוך למלמול שבשגרה, בבחינת "מצוות אנשים מלומדה", לא תוביל בהכרח למטרה. לפיכך יש להוסיף חופן עשיר של כוונה. ר' דב בר, המגיד ממזריטש נהג לומר שברכת המזון צריכה כוונה יותר מהתפילה, שכן התפילה מדרבנן וברכת המזון מן התורה.

"מה ההיפך של לשכוח?" שאל פעם אדם חכם, וענה: "לרשום!". מה ההיפך של לשכוח את ה'?, שואל את עצמו כל יהודי תם, ומשיב: לקרוא! לקרוא מילה במילה מתוך סידור או זמירון מזכרת מחתונה את ברכת המזון בקול ובכוונה.

(עקב תשפ"ב)