ההשפעה של הגובה

גובה האדם נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע בדורות האחרונים, בין היתר עקב השיפור בתזונה.

כששבו המרגלים מתור את הארץ תיארו את העם היושב בה "…אנְשֵׁי מִדֹות וְּשָם רָאִינּו, אֶת הַנּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנּפִלִים, וַנְּהִי בְּעֵינֵינּו כַחֲגָבִים וְּכֵן הָיִינּו בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר, י"ג ל"ב-ל"ג). רש"י מפרש שאנשי מידות הם "גדולים וגבוהים". בפרשתנו, כשעומדים בני ישראל לחצות את הירדן אל ארץ כנען, מכליל משה את דיווחם של המרגלים בבחינת נתון דמוגרפי כלל-אזורי, "עם גדול ורם בני ענקים אשר ידעת ואתה שמעת מי יתייצב לפני בני ענק" (דברים ט' ב'). הרמב"ן הקשה – אם הארץ אוכלת יושביה, כיצד יש בה אנשים גדולים וגבוהים? ובלשונו, "ארץ כשהיא רעה והמים דלים ורעים והארץ משכלת לא תגדל אנשי מדות, רק יהיו אנשיה דלים ונפוחים שפלי קומה חסרי הכוח". ומסביר הרמב"ן שדיבת המרגלים הייתה בכך שאמרו ש"הארץ ההיא חזקת האוויר כבדת הטבע, ומימיה ופירותיה עבים וכבדים" כך שאנשים בינוניים לא ישרדו בה. רק "הענקים ואנשי מדות שהם בעלי כוח החזקים בטבעם אשר הם עצומים בגובהם וקומתם, ולכן תגדל אנשים גדולים מאד ותמית שאר בני אדם כולם", בדרך זו "סובבו" המרגלים את העם. באו עליהם ב'עקיפין' וגרמו בכייה לדורות.

הסיפור "והיה העקוב למישור" אותו כתב הסופר ש"י עגנון, לקוח מפרק בספר ישעיהו, העוסק כולו בנחמת ירושלים ובכפרת עוונותיה "נחמו נחמו עמי יאמר א-לקיכם… כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקֹב למישור והרכסים לבקעה" (מ', א'-ה'). המפגש עם הענק הוא הזדמנות לא רק לתיאור של האויב אתו יצטרכו להתמודד, אלא גם לרפלקסיה של המרגלים עצמם. הם כוללים בתיאור שלהם גם את יחסי הכוחות כפי שהם רואים אותם מנקודת מבטם ה"חגבית", אבל גם מנקודת המבט המשוערת של הענקים עצמם. הענק השונה מאתנו כל כך בממדיו כופה עלינו את ההתבוננות בעצמנו מבעד למשקפיו של האחר (כפי שאנחנו מדמיינים) או בתיאור של המרגלים המוות והענק כרוכים זה בזה ובצד תיאור הארץ כארץ של ענקים בא גם תיאור הארץ כארץ של מוות, "ארץ אוכלת יושביה".

חז"ל דרשו על הפסוק "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" – "אמר רב משרשיא, מרגלים, שקרי הוו (הם היו שקרנים). תפסנו אותם "על חם" בשקריותם. "בשלמא "ונהי בעינינו כחגבים, לחיי! אלא וכן היינו בעיניהם", מנא הוו ידעי? (מנין להם שכך חשבו הכנענים?). הם באמת לא יכלו לדעת זאת. התלמוד ממשיך ואומר "ולא היא, כי הוו מברי אבלי תותי ארזי הוו מברי וכי חזינהו, סלקו יתבי באילני, שמעי דקאמרי, קחזינן אינשי דדמו לקמצי באילני" (כשאנשי המקום אכלו את סעודת האבלים, הם היו אוכלים תחת העצים – וכשהמרגלים היו רואים אותם, היו מטפסים על העצים והיו שומעים את אנשי המקום אומרים, ראינו אנשים הדומים לחגבים) (סוטה ל"ה ע"א). כך ידעו שהם דומים לחגבים בעיני הכנענים.

באינטרפרטציה לימינו כתב הפילוסוף עמנואל לוינס, כשישראל מצטיידת בנשק נגד שכניה, שוחרי השלום אומרים לה, איך אתם יודעים ששכניכם אינם רוצים לחיות אתכם בשלום? האם אמרו לכם? כן, הם אמרו שאנחנו נראים בעיניהם כחגבים. מסתכלים על פרצופים אנושיים כחגבים! המרגלים דיברו אמת. הם ידעו שהם נראים בעיני יושבי הארץ כחגבים, הפיקחות המנוסה של אנשים מציאותיים! וההמשך "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו", מצפונם ייסר אותם לשווא. הם בכו בלי סיבה. מקור זכותם על הארץ הוטל בספק. דמעותיהם המתגייסות להגן על הצדק המוחלט מקפלות בתוכן את סיבת הגלייתם, זכותם ניתנת לביטול (תשע קריאות תלמודיות, עמ' 83).

(עקב תשפ"ב)