הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')מספרים על יהודי שעלה לארץ מרוסיה הקומוניסטית, ונשאל על התנאים בארץ מוצאו: העבודה, האוכל, השכר וכדומה, ועל הכל השיב: "לא יכולתי להתלונן". שאלו אותו: "אם היה לך כל כך טוב, מדוע באת לארץ?" ענה העולה: "בדיוק בשביל זה – משום שכאן אני יכול להתלונן…".
בדיחה זו עולה בזיכרוני מדי פעם כאשר מתקיימות בישראל שביתות או הפגנות, ובתקופת בחירות, כשכולם מתלוננים על כולם, ונבחרי הציבור חשופים לביקורת קשה. עלינו לשמוח על כך שמדינת ישראל היא מדינה נאורה ודמוקרטית, המאפשרת את חופש הביטוי וחירות התלונה. כשאנו שומעים על המתרחש בסין, לדוגמה, אנו מבינים כמה רוע עלולים לבלוע מי שחיים במדינות בהן אסור להתלונן.
אחרי שהעלנו על נס את הזכות להתלונן, נשאל מדוע תלונות בני ישראל במדבר נחשבו לחטא? שאלה זו אף מתחזקת לנוכח העובדה שתלונותיהם היו לכאורה מוצדקות. הם לא דרשו לקבל מילקי בחינם, אלא התלוננו על רעב. הם לא דרשו יין ותענוגות, אלא מים לשתייה, דרישות לגיטימיות לחלוטין, במיוחד כשמדובר בעם שלם הצועד במדבר עם זקנים ותינוקות ועם בקר וצאן. העובדה ש-ה' נענה להם בחיוב, וסיפק מידית את דרישותיהם, מלמדת אף היא שתביעות בני ישראל היו צודקות, ולא תלונות שווא קנטרניות.
נראה, שהבעיה בתלונות בני ישראל לא היתה בעצם התלונות אלא בדרך בה הן נאמרו ובהלכי הרוח שהן שיקפו. כאשר אדם זועק מנהמת לבו "קשה לי, אני במצוקה", ומבקש מגורם בעל יכולת להושיט לו עזרה, אי אפשר למצוא בו שמץ פסול. אולם אם אותו אדם מטיח האשמות, ומשדר אי-אמון, זעם והתמרמרות שיטתית, תלונותיו הופכות להתנהלות פסולה. כשמדובר בפניה ל-ה', מעם שחב חוב גדול של הכרת תודה, כבר מדובר ממש בעבירה.
מתוך הבנה זו יכולים אנו לעמוד על כך שתלונות בני ישראל משקפות תהליך של הידרדרות בהתנהגותם, המתבטאת בהעצמת התרעומת, החרפת צורת ההתבטאות והחמרת היחס שמגלים בני ישראל אל ה'. לפני ים סוף בני ישראל צעקו אל ה' שיושיעם. אולם בתלונות שלאחר מכן הם כבר לא פנו כלל אל ה', אלא האשימו את משה ואהרון: "ויִּלּוֹנוּ העם עַל מֹשֶׁה" (טו, כד), "ויִּלּוֹנוּ… עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (טז, ב). ההחמרה ההדרגתית משתקפת גם בפועל המתאר את פניית בני ישראל: לפני ים סוף – "וַיִּצְעֲקוּ", במרה ובמדבר סין – "ויִּלּוֹנוּ", ואילו ברפידים – "וַיָּרֶב".
בתלונות אלה ניכרת הליכה מדחי אל דחי ומבכי אל בכי. מסתבר, שמדובר בדינאמיקה מוכרת של תהליכים חברתיים. כאשר הולך ופושה הלך רוח של התמרמרות כמו זה שהתחיל במרה, הוא מטבעו, הולך וגדל, הולך ומתעצם. טרוניות וקיטורים יוצרים אווירה של דכדוך ורוח נכאים, הם מעצימים את המצוקות, משכיחים כל היבט חיובי ויוצרים תסכול שמגביר את התלונות. כך נוצרת תנועה מעגלית של החרפת התחושות והחמרת דרכי ההבעה שלהן.
במכילתא נאמר שדור יוצאי מצרים "היו למודין בדברי תרעומת". ביקורת עניינית עשויה תמיד להיות לגיטימית, אולם כשהיא הופכת להלנה שיטתית, אווירה עכורה של התמרמרות קונה שביתה, והתלונות יוצאות מכלל שליטה. קו הגבול בין ביקורת ממוקדת ובין להיות מורגלים בתרעומת, הוא לפעמים עדין ודק, אבל כשעוברים אותו מגיעים ל"כעבות העגלה חטאה".
הגורם המאזן של הביקורת והתרעומת הוא זיכרון ההיבטים החיוביים. הם קיימים בכל מצב, אבל במצבי דכדוך וקושי נוטים לשכוח אותם ולראות רק את השלילה. כולנו יודעים כמה חשוב לראות תמיד את חצי הכוס המלאה, הבעיה היא שחצי הכוס המלאה נמצאת תמיד למטה, ודווקא החצי הריק למעלה…
גם אני, במאמר זה התייחסתי לחצי הריק של בני ישראל בפרשה – התלונות, והתעלמתי מהחצי המלא – שירת הים. לא בכדי בחרו בתקופת הגאונים להוסיף לפסוקי דזמרה את שירת הים דווקא. כדי שנתרגל ונתרגל מידי בוקר את זיכרון ניסי ה' וישועתו, ושירת האמונה תלווה אותנו בצאתנו כל בוקר ליום חדש.
(בשלח תשפ)
