הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')מלחמה ארוכה ועקובה מדם מאחורינו, והלא-נודע אורב במסתרים לפנינו. לא-מעט אנשים נכנסים לחרדות לנוכח המצב, וכאילו כדי להקשות עוד יותר באות הקללות שבפרשתנו וכביכול נותנות תוקף לחששותינו. פרשתנו אומרת לעם ישראל שאם לא ישמע לקול ה' – "יִתֶּנְךָ ה' נִגָּף, לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ", היא ממשיכה באיום על יציאה לגלות וּמוסיפה שבגלות הסבל עוד ילך ויתעצם, ואתו הפחד המתמשך על עצם הקיום: "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ, וְלֹא-יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלֶךָ… וְהָיוּ חַיֶּיךָ, תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם". כיצד צריך אדם להתמודד במצב הקשה והמעורפל בו אנו שרויים? האם פרשתנו פותחת גם חלון יציאה מהחרדה ומציעה גם סוג של תקווה ונחמה לעם שלא ממש מקיים את "אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע"?
ברצוני להציע שני כיוונים חיוביים. האחד עולה מדברי התורה לקראת סוף סדרת הקללות, שם אומרת התורה: "בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב, וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר, מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים כח, סז). על איזה ערב ובוקר חושב האדם המתואר בפסוק זה? רש"י סבור שמחמת הצרות יתגעגע האדם לערב של אתמול, שכן "הצרות מתחזקות תמיד, וכל שעה מרובה קללתה משלפניה". נכדו, רשב"ם טוען שהכוונה היא לערב הבא: "שכן דרך החולים", שבבוקר מקווים שמצבם ישתפר לעת ערב, ובערב הם מייחלים לשיפור שיחול בבוקר הבא.
נראה שרש"י מתאר את הלך רוחו של הטיפוס הפסימי, שכאשר מתחילה להתרגש עליו צרה הוא בטוח שהמצב אבוד, ולא נותר לו אלא להתרפק בערגה על זיכרונות העבר. דברי הרשב"ם משקפים אדם הטעון במחשבה חיובית ואופטימית, שבכל מצב מתעקש להאמין שבעתיד יהיה טוב. אכן, יש אנשים שעננים קלים בשמיים גורמים להם לחשוב שעומד לבוא מבול, ויש, שגם כשהרקיע מתקדר בעבים שחורים, בטוחים שעוד מעט קט יפציעו קרני חמה מלטפים.
כאן ועכשיו יש אנשים רבים שמתהלכים בתחושה שמתאר רש"י, ולדידם המלחמה הרב-זירתית הגדולה עוד לפנינו, וסכנה קיומית מאיימת עלינו. לעומת זאת אחרים, הנוהגים כשיטת הרשב"ם, סבורים שהאסון הנורא שלא-מכבר עברנו נבע מכך שהופתענו, אך במערכות הבאות ישראל תיקח יזמה ותסכל בהצלחה את מזימות הזוממים. נראה ששתי השיטות הפרשניות ראויות לאימוץ בענייננו. ראשי מערכות הביטחון צריכים לאמץ את החשש המתמיד שמחר יהיה גרוע יותר, כשיטת רש"י, כדי להיות דרוכים ומוכנים. אזרחים מן השורה, לעומת זאת, עדיף שיטמיעו את תפיסת רשב"ם ויאמינו שמצבינו הביטחוני ילך וישתפר בשנה הבעל"ט.
הניסיון האנושי מלמד שגישת רשב"ם היא דרך מחשבה טובה לחיים בריאים יותר, והיא אף יכולה לעשות את ההבדל שבין חיים ומוות. דוגמה לכך ניתן למצוא אצל ויקטור פרנקל, אבי הפסיכולוגיה הלוגותרפית בספרו 'האדם מחפש משמעות'. הוא מציין שבמחנה הריכוז גדלה מאוד התמותה בין חג המולד לראש השנה הנוצרי, משום שרוב האסירים קיוו שיחזרו הביתה לחג המולד, וכאשר התאכזבו, המערכת החיסונית שלהם נחלשה, והם חלו ונחלשו עד מוות (עמ' 97).
אופטימיות הוכחה כבר בכמה מחקרים כתורמת להארכת תוחלת החיים. חוקרים, מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת בוסטון, מצאו שלגברים ולנשים האופטימיים ביותר נרשם שיעור ממוצע שבין 11% ל־15% "הארכה" בתוחלת החיים, וכי הסיכוי שלהם להגיע לגיל 85 היה גבוה בשיעור של 50% עד 70% יותר, בהשוואה. לפיכך מומלץ לחזק מחשבות חיוביות שיכולות לסייע גם בהתמודדות עם חרדות הימים האלה.
כיוון שני עולה מתוך ווידוי הביכורים שבפתיחת הפרשה. מביא הביכורים נושא נאום היסטורי שפותח ב"ארמי אובד אבי", וממשיך בתיאור הצרות הגדולות בעבדות מצרים. מה לסיפור הנורא הזה בתולדות ישראל ולחוויה המרוממת של חקלאי המביא את ביכורי פרי אדמתו? ייתכן שהתורה מכינה אותנו בכך לקראת הקללות שיבואו לאחר מכן. היא מזכירה לנו שכבר היו לנו בעבר תקופות קשות מאוד של עינוי, עבודת פרך ואף גזירות השמדה, אולם ה' שמע את קולנו והוציאנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה. על בסיס הניסיון ההיסטורי, כך רומזת התורה, אנו יודעים שיש תמיד סיכוי לתהפוכות לטובה.
הניסיון ההיסטורי מלמד שכשם ששינויים לטובה יכולים להתרחש במצב האדם היחיד כך במצב האומה. רבי נחמן מברסלב טבע עיקרון שאומר: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל – תאמין שאפשר לתקן". אמונה זו צריכה להנחות כל אדם מאמין הן בקשייו האישיים והן במבטו על המתרחש במדינת ישראל. הולכת ומסתימת שנה של קלקולים, אך כל אחד יכול וצריך לעשות תשובה ולהשתדל לתקן, ואף מנהיגות העם ובמצבו קלקולים עשויים להיתקן.
