אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)וחבר טוב שלי סיפר לי איך עד עכשיו הוא זוכר כשהגיע בכיתה ז' להראות את התעודה שלו להורים שלו אז הדבר הראשון שאבא שלו, פרופסור למתמטיקה שאל אותו היה: "למה לא קיבלת במתמטיקה עשר?".
וחבר שלי אמר לי שבאותו רגע הוא רצה למות כי הוא כל כך טרח על התעודה הזו וירק עליה דם והעלה את הציונים שלו באנגלית וספרות ואחרי כל ההשקעה והמאמץ הוא מגיע בגאווה לאבא שלו והמילים היחידות שהוא שומע היו: "למה לא קיבלת במתמטיקה עשר?"
כאילו איפה ההכרה והעצמה והמילים המעודדות? האם הכול נלקח לידי מבחן התוצאה?
ומה עם הדימוי העצמי של הילד שגם ככה חוטף מכות מכל מיני ציונים שלא ממש מתחשבים בנסיבות חייו ובכל מיני גורמים חשובים מאוד שלא נלקחים בחשבון ושהשפיעו על הילד ועל הציונים שלו?
ולמה אני כותב את זה? כי אתמול בערב אמר לי אבא אחד שלו ולאשתו יש טקס קבוע שבו הם מזמינים את הילד שלהם לבית קפה וקונים לו שם גלידה או שוקו עם הרבה קצפת ואז הם אומרים לו כמה שהם מעריכים אותו לפני שהם בכלל הסתכלו על התעודות ורק אז הם רואים ביחד את התעודה ולמה הם עושים את כל העניינים האלו?
בשביל להבהיר לו את המסר שהוא שווה בעיניהם הרבה יותר מכל ציון או תעודה שהוא יביא.
וחשבתי שאיזה מסר נפלא ההורים האלו מטמיעים בילד שלהם שהתרגל להאמין שבשבילו נברא העולם גם אם התעודה שלו תהיה מלאה בנכשלים ושהדימוי העצמי שלו גדול מכל ציון או נכשל או עבר או מספיק שהוא קיבל או יקבל בתעודה.
אותה תעודה, הורים שונים ותהום שמבדילה ביניהם.
אוי לילד שהוריו מסתכלים עליו דרך החור של הציונים
ואיזה מבורך הילד שהוריו מחבקים אותו למרות התעודה שלו.
(פורסם בפרשת 'קרח' תש"פ)
