להציל את הילדים

'אני עד עכשיו מזועזעת שפספסנו את המצוקה הזו של הילדה שלנו. שחשבנו שהכול בסדר. שלא חקרנו ושאלנו אותה איך הולך'

בין המכתבים שאני מקבל, יש כאלו שפשוט צריך להביא אותם כמו שהם. הנה אחד מהם, מאמא בשם חמדת:

"שלום אבינועם. אני כותבת לך את הדברים מתוך כאב ותסכול גדול.

קיבלתי שיחת טלפון מאמא של חבר ללימודים של ביתי שלומדת בכיתה ה'. היא סיפרה לי שהילד שלה אמר לה שהבת שלנו מוחרמת בידי חברותיה לכיתה. היא אמנם מוזמנת לכל ימי ההולדת והאירועים ומבחוץ הכול נראה בסדר גמור. זו גם הסיבה שלא חשדנו בכלום. אבל בפועל, אין לה באמת חברות בכיתה ובכל הפסקה היא מוצאת את עצמה לבד.

הבן שלה הגדיל לעשות, שלף סמארטפון ובמשך שבוע שלם (אמא שלו אמרה לו שזה לא בסדר לצלם את הילדים בלי ידיעתם…) ראה יום אחרי יום איך שהבת שלנו נשארת מבודדת בהפסקות ברמה כזו שרואים מהצילומים שלו איך חבורה של בנות שצוחקות ומסתודדות ומדברות ומנגד יש את הבת שלנו שפשוט מסתכלת עליהן בכיליון עיניים וכל כך משתוקקת שישחקו איתה אבל הן מתעלמות ממנה, יום אחרי יום. הפסקה אחרי הפסקה.

תגיד, ילדים יכולים להיות עד כדי כך אטומים? אני יודעת שהם לא עושים את זה מתוך כוונה רעה או זדון ובכל זאת, באמת יכול להיות שהם גדלים ומתחנכים להיות רעים כאלו?

כשהם חוזרים הביתה, ההורים שלהם לא מדברים איתם? לא שואלים אותם איך היה בלימודים? איך היה עם החברים? האם ההורים שלהם לא שואלים אותם האם הם התנהגו כמו בני אדם עם החברים שלהם בכיתה או שהם היו מפלצות?

תשמע, אני גם אשה עובדת ועסוקה מאוד. גם בעלי. למעשה, לשנינו יש משרד מצליח. אין תלונות. אני גם יודעת מה זה לסיים את היום עם הלשון בחוץ ושלא יהיה לך זמן לנשום ולא תמיד יש את הפניות לשבת ולדבר לעומק עם הילדים. אבל גם אם הם הולכים להשקיע חמש דקות בשיחה הזו… חמש דקות ולא יותר. עדיין אפשר לתעדף את הדברים בצורה כזו שהם ישאלו עוד שאלות מעבר ל'כמה קיבלת במבחן במתמטיקה?'

אני עד עכשיו מזועזעת שפספסנו את המצוקה הזו של הילדה שלנו. שחשבנו שהכול בסדר. שלא חקרנו ושאלנו אותה איך הולך.

אני רוצה לקרוא מכאן לכל ההורים: אל תסמכו על זה שהילדים שלהם יספרו לכם שרע להם בבית הספר. אל תסמכו על זה שאם הילדים חוזרים ושותקים ולא בוכים את עצמם לדעת, זה אומר שהמצב טוב ותקין. כי הוא לא. הם, הילדים שלכם, יכולים להיות התלמידים שלא ירצו לצאת לטיול השנתי או יחכו שאיזה תלמיד עם לב גדול ורחום יעשה להם טובה ויפרוש את חסותו עליהם.

הם, הילדים שלכם, יכולים להיות התלמידים שצריכים את התיווך של מחנך הכיתה, בתנאי כמובן שהוא הבחין במצב החברתי הקשה שלהם, שילך וידבר עם כמה תלמידים מקובלים בכדי שאלו יהיו מוכנים לדבר איתם ולגרום להם להרגיש שיש להם חברים בכיתה.

הם התלמידים שהלב שלהם יכול לקבל צלקת נפשית עד לקבר ובכל יום ויום מחייהם הם ימדדו את ההצלחה שלהם בחיים ביחס ישיר למקובלות שלהם בחברה ולכמה חברים יש להם.

כי החוויות וההשפלות והמאבקים התמידיים לשרוד את היומיום החברתי בכיתה, ימשיכו לרדוף אחריהם גם אחרי שיתבגרו וגם כשיהיו הורים לילדים בעצמם.

חשבתי שבית ספר אמור להיות מקום שמח. מקום של התפתחות ולמידה. פתאום אני קולטת שעבור הילדה שלנו הוא נהפך לגיהינום תמידי שיצרו עבורה חלק מהילדים שבכיתה שלה.

האנטיפתיות לא קופצת פתאום על הבן אדם אלא מתפתחת איתו מגיל קטן. אותם ילדים שלא הבחינו בסבל של הבת שלי, יגדלו אחר כך להיות הורים אנטיפתים ונהגים שלא חושבים בכלל לעצור ולהגיש עזרה לאדם במצוקה שמחכה שמישהו יראה אותו על הכביש המהיר ויעזור לו להחליף צמיג.

כל כך הרבה מדברים כאן על האלימות בכבישים ועל האלימות בכיתות ועל איך שנהיינו אדם לאדם זאב. בואו ותתחילו מזה שהורים יחנכו את הילדים שלהם לשים לב לכאב של ילדים אחרים. לראות את הבדידות והלבד שלהם. לחוש את המצוקות. תאמינו לי שזה לא פחות חשוב מהדאגה שהילד שלכם יתקבל ל-8200.

ואנחנו? בינתיים הילדה שלנו נשארת בבית. אנחנו משתגעים מהמחשבה שהרשלנות שלנו גרמה לה לכל כך הרבה סבל וכאב שהיה יכול להיחסך אילו פשוט היינו שואלים אותה לעומק: איך היא מרגישה בבית הספר? ולא מסתפקים בתשובה לקונית של 'בסדר'. ו'הכול טוב'. הלוואי שזה יחסוך להורים אחרים את עגמת הנפש וכאב הלב.

חמדת, נתניה".

(וארא תשפ"ג)