מרדכי גרנביץהאחים הקדושים ר' זושא מאניפולי ור' אלימלך מליז'ענסק נדדו, כידוע, תקופה ארוכה יחדיו. פעם הגיעו למקום מסוים ושם העניים הקבועים לא אהבו שיש עוד שני 'שנוררס' חדשים באיזור "שלהם", אז הם מצאו עלילה ודאגו שהשלטונות "יאפסנו" את האחים בכלא המקומי.
במעצר היו עשרות פושעים. האחים הקדושים תפסו פינה, אבל בבוקר גילו שאי אפשר להתפלל, כיון שהדלי שהיה בפינת החדר שימש כשירותים. נו…
אחד האחים נפל ל"דאון" שלא יוכל להניח תפילין ולקרוא קריאת שמע כהלכתה עקב המצב הזה, אך האח השני אמר לו: "למה אתה מניח תפילין בבוקר? כי ה' ציווה. אז עכשיו הוא ציווה שלא תניח! מה לך אם תקיים את ציוויו כך או כך? אם זה רצונו – זה משמח…".
הוא עודד את רוחו עד כי הם פצחו בריקוד. האסירים נהנו מהקטע של שני היהודונים ה"חדשים" והצטרפו לחגיגה.
אחר כמה דקות של ריקוד הזוי רץ השומר ושאל מה הולך פה, על מה ולמה כולם צוהלים. האסירים השתתקו והצביעו על האחים "זה הם. הם התחילו".
"ולמה אתם כל כך שמחים?", שאל השומר בחשדנות.
"זה מסובך להסביר", ענו, "אבל זה קשור לדלי של הצרכים".
"ככה?" התעצבן השומר. "אז אין דלי!" והוציא כמנצח את הדלי מהחדר. על אתר הניחו האחים תפילין ופתחו בתפילה חמה…
בעיניי זה סיפור עמוק. פעמים רבות האדם אחוז כל כך במה שהוא רגיל ומכיר, מבלי להיפתח למה שהרגע הזה מביא איתו. ואם כאן ועכשיו נכון ומדויק משהו אחר, אז זה מה שנדרש ממך עכשיו, על מה הצער?
ר' שלמה סיפר פעם על יהודי שנסע לבעש"ט ליום כיפור. הוא חסך כסף לנסיעה, וכשסוף סוף התקרב למעז'יבוז' יום לפני ערב יו"כ, עבר בעיירה בה היו רק תשעה יהודים. הם עצרו אותו והתחננו שיישאר להשלים להם מנין ביום הקדוש, אבל הוא התעקש. הוא בדרך לרבו! כשהגיע לתפילה, הבעש"ט לא לחץ את ידו, ולא איחל לו גמר חתימה טובה. כשנפרד ממנו במוצאי יו"כ אמר לו הבעש"ט: "היית צריך להשלים מנין ליהודים בעירה בדרך, זה היה התיקון שלך, מה אני יכול לעזור לך כעת…?".
זה עצוב. לפעמים אני יכול להיות כל כך תקוע ומקובע עם התבניות והתכניות שלי– עד שאפספס את מה שהכי חשוב ומהותי לי. כי לא נעניתי לאתגר של הרגע…
חודש אלול בעיצומו, והרבה פעמים אנשים מקבלים על עצמם 'קבלות' טובות, הידורים מיוחדים, והקפדות בהן ייהדרו בשנה החדשה. כמובן שאומרים "בלי נדר", אבל לעתים נקלעים למצבים מורכבים טכנית או משפחתית, שקשה לעמוד בהחלטות הללו, ואז יש לפעמים לחץ באוויר, רגשות אשמה, או מחלוקת.
יש פה נקודה מעניינת לשים לב אליה: ידועות הגמרות הלא מחבבות כלפי מי ש"רגיל בנדרים". לא הבנתי זאת הרבה שנים: מה הבעיה? אם אדם יודע שיקיים אז למה לא בעצם?
לא מזמן נתקלתי ברש"ר הירש (בראשית כ"ח, כ'):
"הנודר מעתיק עצמו מהווייתו בזמנו ההווה אל עתידו, אל פרק זמן שלא בא עוד. ומחייב עצמו במה שיהא עליו לעשותו בבוא הזמן… דיו לאדם שידע לכלכל דרכיו בכל רגע מרגעי ההווה לחיותו כראוי וכנדרש"
(חתכתי הרבה מילים יפות. מומלץ להסתכל במקור).
המסר מופלא בעיני:
אם משהו נכון לעשותו כאן ועכשיו, עשה אותו גם מבלי שתדור. ולחשוב מראש על הרגע הבא, זה כבר חטא בעצם כך שאתה מסיח דעתך מן ההווה, ומן הדינמיות של המציאות שיכולה לזמן לך דברים חדשים בכל רגע.
אז אם כבר "קבלה" לשנה החדשה, אולי פשוט נקבל על עצמנו לא לקבל שום דבר נוקשה, אלא להיות קשובים למה שנדרש מעצמנו במצב הזה, בסיטואציה הספציפית אליה נקלענו בדינמיקה של החיים. המקום הוא כאן, הזמן הוא עכשיו, רק הקשבה אמתית נדרשת. שנזכה!
(דברים תשעח)
