נשמת אפו של הצבא היא ביצוע משימותיו. בצבא המשימה קודמת לאדם. ייעודו של הצבא הוא לנצח במלחמה, והחייל הלוחם הוא אמצעי לצרכיו של הצבא. כך ניתן להסביר את חזרתו של הירא ורך הלבב לביתו. יותר מאשר אנו דואגים לשלומו, אנו חוששים מהפגיעה שעלולה להיות ללוחמים שיוצאים איתו לקרב וכלשון הפסוק: "…מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ". דומה, שכך גם ניתן להסביר את חזרתם של אלו שלא השלימו את מפעל חייהם. מי שבנה בית חדש ולא חנכו, מי שנטע כרם ולא חיללו, ומי שאירס אשה ולא לקחה, אינם יכולים לתת ממרצם וכוחם בשדה הקרב. וכפי שמסביר אבן עזרא: "והטעם כי ליבו וכל תאוותו לחנוך ביתו, והנה ליבו לביתו, לא למלחמה, על כן ינוס ויניס אחרים". בדומה לכך כותב ספר החינוך (מצוה תקכו): "כי כל אלו בני האדם, חלושים מאד מבוא במלחמה, כי מחשבתם נתפסת הרבה על הדברים הנזכרים בכתוב, ואלו יניאו לב חבריהם…". כלומר, אדם שבנה בית חדש או שזה עתה התארס דעתו טרודה וטרופה עליו, ואינו יכול להתרכז במלחמה. הוא עלול אף להיכנס בשל כך לחרדה, ולהשפיע לרעה על חבריו העומדים בקו האש הראשון. הנזק שיגרום החייל בסיטואציה הזו גדול מהתועלת.
אולם, נראה שניתן להסביר את חזרתם של חיילים אלו באופן אחר. יתכן ומדובר בצעד פיקודי, שמעניק עדיפות לצרכים המשמעותיים של אותם יחידים שעומדים להקים בית ולהתחתן או לחנוך את ביתם וכרמם. יש כאן הליכה של הכלל (הצבא או המדינה) לקראת היחיד. מלבד העובדה שיש כאן התחשבות גדולה באותם חיילים, שקשה להם להילחם בתזמון הנוכחי בשל שקיעתם במפעל חייהם, הרי שיש כאן דווקא צעד שמחזק את הצבא עצמו. ההתחשבות של הכלל בפרט מחזקת את רצונו של הלוחם להילחם למען מדינה הנוהגת כךְ. הוויתור לאותם חיילים מחזק את רוח הצבא ואת יכולתו לנצח. זוּ גישה הבוחנת ומעדיפה תפוקות על פני תשומות. גם אם יהיו במערך הקרב פחות אנשים – התועלת תהיה גדולה יותר. ההתחשבות בפרטים תעניק רוח גבית ללוחמים בשדה הקרב.
פיקוד צבאי הוא מקצוע הומני. יותר מכל הוא עוסק באנשים והוא נדרש לאיזונים בין צרכי הפרט והכלל. זה תנאי בסיסי שמאפשר למפקד להוביל את חייליו לקרב. כך גם ניתן להבין את הסיבה שאותם אנשים חוזרים רק במלחמת רשות. כאשר נדרשים אנו לצאת למלחמת מצוה הכל יוצאים אפילו חתן מחופתו. מלחמת הגנה תובעת מכל אחד להניח את הצרכים הפרטיים בצד ולצאת לקרב כאיש אחד בלב אחד.
(שופטים תשפ"ב)