את מי מותר לשפוט?

המסורת האתיופית, מלמדת אותנו שכאשר אנו עסוקים בלשפוט את האחרים זאת תחילתה של קטסטרופה

במאמר הקודם, פרשת ראה, עסקנו בשאלה – מהם הפרמטרים בהם מודדים מיהו עני ומיהו עשיר? וכיצד אפשר לשפר את מתן השירותים בישראל? טענו מהו המפתח למתן שירותים איכותיים וטובים, לאחר שדנו בכך שדווקא לאור העובדה שעל פי דו"ח מבקר המדינה למרות המודעות והשיפור במתן השירות שחל בשנים האחרונות בעולם, הלקוח בישראל, עדיין זוכה לשירות ירוד גם במגזר הציבורי. אז מה גורם לכל שלפעמים נדמה, שבמיוחד נותן השירות הישראלי, רואה בלקוח מעין 'אויב שיש להביסו'? האם זו המיליטנטיות של החברה הישראלית? המצב הביטחוני? קיבוץ הגלויות ההטרוגני? נראה שהשמש היוקדת באזורינו איננה הסיבה, שכן השמש היוקדת באתיופיה לא השפיעה כלל על התרבות האתיופית.

התחלנו לטעון שהמפתח הראשון לכך גלום בפרשנות של המסורת האתיופית למילים "עושים רצונו של מקום". הסברנו שהכוונה בעושים רצונו של מקום היא לכוון את כל הרצונות שלנו לאותו מקום. זאת אומרת, מדובר בסוג של ריכוז והתמקדות בפרט, במצב העכשווי, באינדיבידום כאן ועכשיו. מה שמתרחש בעולם, ברמה הכללית – כרגע לא רלוונטי לי, לא מענייני ולא מתפקידי.

אך על מנת להפוך למדינה 'מתוקתקת' ומסודרת מכל בחינה, ובפרט בשירות הציבורי, לא די בראייה האתיופית. אנו זקוקים לעין נוספת, העין המודרנית. כוחה של המודרנה איננו הפרט, כאן ועכשיו, אלא הכלל. המודרנה כוחה יפה ביצירת מערכות, מבנים ומוסדות והסדרת מערכת הנחיות קוהרנטית ומקיפה המושתתת על יחסי גומלין הדוקים ומתואמים בניהם.

הסוד לחיי איכות נמצא בשילוב של שתי תפיסות עולם שונות: התפיסה האתיופית מצד אחד, והתפיסה המודרנית מצד שני. כלומר, העמדה של כל אדם לגופו, בפני עצמו, כאן ועכשיו, אך גם יצירת יחסי גומלין הדוקים בינו ובין הכלל, ובכך הם מזינים ומעצימים זה את זה.

בעבר היה רב גדול שטען שיהודים יתקשו להקים ולנהל מדינה מוסדית. הוא טעה בגדול. יהודים היו טובים, במשך אלפיים שנות גלות, בניהול חיי קהילה תקינים. יש לנו מדינה משגשגת מכל בחינה שהיא. אבל, עלינו להיזהר שלא להרוס.

יש כאלו הטוענים שהמצב הביטחוני המורכב וקיבוץ הגלויות ההטרוגני המסובך הוא שגורם לנו לראות לעתים את האחר כאויב שלנו, אך דומני שזאת לא הבעיה. ההיפך הוא הנכון. דווקא המצב הביטחוני המורכב וקיבוץ הגלויות ההטרוגני הקיים בחברה הישראלית, באופן מופלא מצליח להוציא מהחברה הישראלית דברים גדולים, מעוררי כבוד, הערכה והוקרה.

כך או כך, אם נחזור לעניין השירות הציבורי נראה ששיפור השירות הציבורי הינו אמצעי מרכזי להגברת אמון האזרחים בממשלה ובמוסדותיה אבל בעיקר ביצירת אמון בין אחד לשני. לכן, יש צורך לפעול לשיפור השירות הציבורי באמצעות אסטרטגיות וגישות שונות, לרבות התמקדות בצרכי האזרחים, הגברת השקיפות של רשויות המדינה, מעבר לשירותים דיגיטליים ועוד. זה דבר שהולך ונבנה ואני שמח על כך. אבל, נראה שמהצד השני השירות הציבורי נפגע, הולך ומתדרדר בגלל שהמערכת הציבורית לא נותנת מספיק אמון והערכה לעובדיה. למשל, ההסכם הקיבוצי שהולך ונרקם בין המדינה המאפשר לעבוד מהבית יום אחד בשבוע. מצד שני, יש החוששים שיום העבודה מהבית בשירות הציבורי יהפוך, יום אחד, ליום חופש מבלי שנשים לב לכך. אינני רוצה להכריע איזו החלטה נכונה, אבל אין ספק שמערכת יחסים הבנויה על בסיס פחד עלולה להוביל לחוסר אמון ולבסוף גם לקושי גדול לסמוך האחד על השני. חשד וחוסר אמון מובילים לפגיעה קשה בעובדים ולבסוף לפגיעה קשה בשירות הציבורי. לכך רומז ר' יוחנן; 'מהו שפוט השופטים? אמר ר׳ יוחנן, דור ששופט את שופטיו, השופט אומר לו טול קיסם מבין שיניך, משיב לו היא טול קורה מבין עיניך'. במצב כזה יש נטייה לראות באחר אויב שיש להביסו ומשם אנו עלולים להתדרדר להתנהגות מיליטנטית לתקופה בה כל אחד הופך לשופט, ולא כדי לשפוט את עצמו – אלא לשפוט אחרים.

הקסים באתיופיה לימדנו אותנו בפירוש שבמילים "שופטים ושוטרים תתן לך" הכוונה לעצמך – שתהיה לעצמך שופט ושוטר. המסורת האתיופית מלמדת אותנו שכאשר אנו עסוקים בלשפוט את האחרים זאת תחילתה של קטסטרופה. מסיבה זאת ידועה המסורת האתיופית בגישתה החיובית כלפי האדם. חייבים להאמין אחד לשני.

(שופטים תשפ"ב)