על התמימות

בפרשה שלנו מופיע הציווי "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" בהקשר של האיסור על אובות וידעונים, מכשפים וקוסמים. וכפי שמסביר הספרי: "ומה מי שמדבק בטומאה, רוח טומאה שורה עליו. המדבק בשכינה, דין הוא שתשרה עליו רוח הקודש". האדם בוחר אם ללכת אחר כוחות הטומאה והניחוש, או ללכת אחרי הקב"ה – ולזכות ששכינתו תשרה עליו.

התמימות היא, אם כן, מעלה גדולה. לא מדובר על נאיביות כי אם על שלמות. האדם הולך בלב שלם עם אלוקיו.

מדרש תהילים קיט, מאריך מאוד בשבח התמימות:

"אשרי תמימי דרך. זהו שאמר הכתוב: 'הולך בתום ילך בטח, ומעקש דרכיו יודע' (משלי י ט) […] הולך בתום. זה אברהם, שנאמר 'התהלך לפני והיה תמים' (בראשית יז א), מה אמר לו הקדוש ברוך הוא? 'לך לך מארצך וממולדתך' (שם יב א), ולא השיב דבר להקב"ה, לומר לו: מה בין נשב כאן מה בין לילך לעיר אחרת, למה שמי שהוא מפנה מבית לבית מיצר, אין צריך לומר מעיר לעיר, ולא עיכב אלא מיד עשה כל מה שאמר לו, שנאמר 'וילך אברם כאשר דבר אליו ה" (שם שם)".

אברהם הולך בתום. כשהקב"ה מצווה עליו ללכת מביתו, הוא אינו מתחכם, ולא מנסה למצוא תירוצים. הוא פועל בתמימות ובשלמות, ולא מגייס טיעונים כדי למנוע מעצמו את צער ההגירה והמעבר מארץ לארץ. נכון, זהו מעבר קשה, אך אברהם שומע את הקול והולך. בתמימות. והוא אמנם "הולך בטח":

"ואף הקדוש ברוך הוא עשה מה שהבטיחו, 'ואעשך לגוי גדול' (שם יב ב), וכן עשה לו, ואברהם [היו] יהיה לגוי גדול […]"

משה בפרשתנו, מבקש מהעם ללכת בדרכיו של אברהם אבינו:

"ואף משה כך אמר לישראל: מבקשים אתם שיהא הקדוש ברוך הוא עמכם? תפסו תמימות של אברהם, שהתמימות יפה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'תמים תהיה עם ה' א-להיך' (דברים יח יג), כמו שהוא תמים, שנאמר 'הצור תמים פעלו' (דברים לב ד), ותורתו תמימה, שנאמר 'תורת ה' תמימה' (תהלים יט ח), אף דוד פתח וקילס 'אשרי תמימי דרך', ובסוף אלפא ביתא הוא אומר 'תעיתי כשה אובד בקש עבדך' (תהלים קיט קעו), כשם שהשה תמים אף אני בתמימות עשיתי…

התמימות אינה רק דרכו של אברהם אבינו. היא דרכו של הקב"ה בכבודו ובעצמו. גם התורה מכונה "תמימה". השלמות הזו היא המכוונת את דוד המלך במזמור קיט הארוך: הפותח בשבח תמימי הדרך, ומסיים בשה האובד, המבקש בתמימות את קונו.

(שופטים תשפ"ב)