הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
אסור שנמצא עצמנו חס ושלום כמשרתי הרשע הנורא בעולם
חלק בלתי נפרד ממאבקה של התורה בשפיכות דמים, שפרשת השבוע ובעיקר עניין עגלה ערופה עוסק בה, קשור גם באיסור מכירת נשק. כבר בימים קדומים ההלכה הבחינה בין האיסור המקיף של מכירת נשק – "אסור למכור לגוים כל כלי המלחמה, ואין משחיזין להם את הזיין, ואין מוכרין להן לא סכין ולא קולרין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל ולא עששיות של ברזל הינדואה ולא דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים" (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש), לבין ההיתר למכור כלי נשק המיועדים להגנה: "אבל מוכרין להן תריסין שאינן אלא להגן" (שם). ההלכה גם הכירה בצורך למכור נשק מאינטרסים הנוגעים לעם ישראל: "…ומותר למכור הזיין לחיל של בני המדינה מפני שהן מגינין על ישראל", וכדו'. אנו למדים כי כבר בעבר היה ברור כי מדובר בסוגיה סבוכה מאוד. מחד גיסא, העובדה כי בנשק ישראל נרצחים בני אדם שאינם נמצאים כלל במעגל הלחימה היא חרפה גדולה, ולא ניתן להתחמק מהאחריות כלפיה; מאידך גיסא, מדובר לעתים בצורך חיוני, ובאינטרסים חיוניים לאומה הישראלית.
כמו כל סוגיה, בעולם בו אנו חיים התמונה היא סבוכה הרבה יותר. מדינת ישראל חייבת לייצא נשק וטכנולוגיות: כדי להתקיים, כדי לפתח את היכולת הביטחונית שלנו שבלעדיה אין לנו קיום, בשל אינטרסים בינלאומיים וכדו'. מאידך גיסא, מדובר בתחום שהוא מהבעייתיים ביותר מבחינה מוסרית תורנית, וזאת בשל ארבע סיבות: העובדה שהיצוא הזה נאסר בהלכה, במוסריות, באנושיות וכדו', מכוח העובדה שהוא משמש פעמים רבות לרצח של ממש; העובדה שמעורב כאן כסף גדול, ובכל מקום שמעורב ממון רב – נמצאת גם ההשחתה הקשורה בו, כפי שהתורה מלמדת בפרשתנו בסכנת ריבוי הכסף והזהב של המלך; העובדה שיצוא נשק, גם המותר שבו, מתנהל במסתרים ובמחשכים, דבר המונע ביקורת וחשיפה לאור השמש, והמסתרים הם הקרקע הפורייה ביותר למעשי עוול ורשע; והעובדה כי סוחרי הנשק הם בדרך כלל בעלי עוצמה אדירה, רקע ביטחוני, כוח השפעה על הגופים המאשרים וחלק מהדלת המסתובבת. כל אחד מהנימוקים האלה לבדו, ובוודאי שכולם ביחד, כורים את הבור העמוק ואת המדרון שאליו מתדרדרים אט אט.
ועדות הפיקוח של משרד הביטחון ומשרד החוץ מתרכזים בעיקר בהקשרים של זליגת טכנולוגיות ובעיות ביחסי החוץ. אולם הקול התורני חייב להישמע כאשר אנו עוסקים בהיבטים המוסריים והאתיים של איסור שפיכות דמים, כפי שנפסק ברמב"ם. לא זו בלבד, אלא שאמונתנו העמוקה היא שכאשר פועלים חס ושלום בחוסר מוסריות, ונשק או טכנולוגיות מיוצאות למקומות שאסור להם להימצא – בסופו של דבר הדבר פוגע גם באינטרסים של העם היהודי ומדינת ישראל, ומה שנראה בהתחלה כצורך חיוני נחשף כחרב פיפיות.
אנו חייבים אפוא להיות אלה התובעים את הכנסת השיקולים התורניים והמוסריים לסוגיה זו, כדי ללכת בדרכה של תורה, ובדרכה של אנושיות, לא למצוא את עצמנו חס ושלום כמשרתי הרשע הנורא בעולם והעושים רווחים ממנו, בד בבד עם החשיבות העליונה של קיומנו, ביטחוננו וצדקת דרכינו.
(שופטים תשפ"ב)
