חוכמת המשפט

אחד ההבדלים הבולטים בין ישראל ובין העמים במהלך ההיסטוריה, התבטא בחוכמת המשפט, שהובילה למשפט צדק. הפסוק הראשון בפרשתנו "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה'  אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" [טז, יח] עוסק באחריות של מנהיגי הציבור למשפט צדק.

הנצי"ב ב'העמק דבר' כתב: "גם זה אזהרה על כנסת ישראל שישגיחו על הדיינים שישפטו בצדק, והקולר תלוי גם בצווארם…". אמירה זו היא נדבך נוסף המתבסס על הפסוקים בפרק ד' [ה-ו] "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'… וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. הרמב"ן כתב: "ואמר כי בחוקים ובמשפטים תועלות גדולות שהם תפארת לעושיהם מן האדם ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם… וכן העמים יתבוננו בזה וידעו כי החוקים נעשים בחוכמה ובינה לקרבה אל האלוקים… ועוד, שהחוקים והמשפטים בעצמם הם צדיקים וישרים וטובים ביישוב העם והמדינות".

תמונת ראי לחוכמת המשפט היהודית היא השיטה שהנהיגו הבריטים בארץ בזמן שלטון המנדט. בניגוד לבריטניה עצמה בה קיים חבר מושבעים, ברוב הקולוניות וגם בארץ הסתמכו הבריטים על שופטים בלבד. הסיבה העיקרית: אי-אמון בשיקול הדעת של העם הילידי המקומי. השופטים הבריטים פעלו לא פעם על סמך שיקולים פוליטיים ולא על סמך ראיות.

כך למשל פסקו השופטים במשפט רצח ארלוזורוב גזר דין מוות על אברהם סטבסקי, למרות שלא היו הוכחות ממשיות נגדו. הוא זוכה מחמת הספק בבית המשפט המנדטורי העליון. פסקי הדין הפוליטיים בלטו במיוחד בכל הנוגע לחברי המחתרות. הראשון היה הבית"רי שלמה בן-יוסף, שהורשע בניסיון לרצח ונדון למוות. למרות כל הלחצים ואף שאיש לא נפגע ממעשהו, הוא הוצא להורג. הרושם היה כי  ביחס לאנשי מחתרת, יש הוראה מלמעלה להחמיר בעונש.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, החליטו ארגוני 'ההגנה' והאצ"ל לשתף פעולה עם הבריטים נגד הגרמנים. לפיכך, הייתה הפתעה גמורה כאשר עצרו הבריטים בשנת 1943 שני אנשי הגנה באשמת קניית נשק גנוב. זה קרה אחרי ששני עריקים בריטים נתפסו בגניבת נשק ממחסני הצבא הבריטי. השניים סיפרו כי מכרו את הנשק לאנשי ההגנה, יהודה ארזי ואברהם רייכלין. ארזי הצליח להימלט, ואילו רייכלין נתפס והועמד לדין. המאשימים צירפו לכתב האישום גם את אריה סירקין, שלא היה לו קשר לרכישת הנשק. ראשי הציבור הערבי בארץ דרשו לעצור את כל ראשי הסוכנות היהודית, וכן לערוך חיפוש בכל היישובים היהודיים. השלטונות הבריטיים הפכו את המשפט למשפט ראווה. הם הזמינו עיתונאים מחו"ל לבוא ולצפות במשפט.

ראשי ההגנה וראשי הסוכנות היהודית לא ידעו את נפשם מרוב אכזבה, שכן הכוונה הייתה להאשים את השניים בבגידה, האשמה שעלולה להוביל לעונש מוות. הסניגורים הזמינו לעדות הגנה את חברת הסוכנות היהודית גולדה מאיר. גולדה אמרה, בין היתר: "אם יהודי או יהודייה המגינים על עצמם בנשק הם פושעים, הרי תצטרכו להקים בארץ הזאת הרבה בתי סוהר חדשים" היא הוסיפה כי לאחר פרעות תרפ"ט, הבינו היהודים כי הם חייבים להגן על עצמם מפני הפורעים הערבים.

הלחץ הפוליטי עזר, והשניים נידונו "רק" לעונשי מאסר – 10 שנים לרייכלין, 7 לסירקין. גם גזר דין זה הרגיז מאוד את ראשי הסוכנות היהודית וראשי היישוב. הם מחו על העלילות האנטישמיות שנשמעו במשפט ועל כך שהתקבלו עדויות שקר, שבנקל אפשר היה להפריכן. יצחק טבנקין כתב, כי במשפט הזה הכריזו הבריטים מלחמה נגד ארגון ההגנה כדי שלא יפריע להם להגשים את גזרות הספר הלבן.

מערכת המשפט המנדטורית, שגזרה מאוחר יותר גזרי דין מוות על אנשי אצ"ל ולח"י, הוכיחה כי היא רחוקה מחוכמת המשפט הכתובה בפרשתנו.

Yaakovspok1@gmail.com.