קרוב רחוק

קסנוטרנספלנטציה – "השתלה שלא מבן – מינו", הינו הליך הכולל שימוש בתאים, רקמות או איברים חיים, ממין אחד לאחר. נכון להיום, רק ניסיונות השתלה ספורים עלו בהצלחה. כמה מטופלים שהיו זקוקים להשתלת כבד, טופלו באמצעות השתלת כבד חזיר זמנית, עד שיימצא תורם מתאים. כמה חולי פרקינסון שטופלו בתאי עצב של חזיר, חוו שיפור ניכר. כיום, חברות רבות מנסות לבצע הנדסה גנטית בחזירים, כדי שהקוד הגנטי שלהם יהיה דומה ככל האפשר לזה האנושי.
בפרשתנו שבה התורה ועוסקת בדיני מאכלות אסורות. בין בעלי החיים האסורים נזכר החזיר "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה טמא הוא לכם…" (דברים י"ד ח'). איסור אכילת חזיר אינו החמור שבאיסורי האכילה, אך הוא נחשב בתודעה היהודית לאיסור חמור ומייצג את ההבדלות של העם היהודי מסביבתו הנכרית. חז"ל בחרו שלא לקרוא לו בשמו וכינו אותו 'דבר אחר' (שבת קכ"ט ע"ב). הרמב"ם צירף לאיסור הדתי מניעים רפואיים והיגייניים "ואומר שכל מה שאסרה עלינו התורה מן המאכלות, כולן תזונתן גרועה, ואין במה שנאסר עלינו מה שיש לחשוב שאין בו נזק זולת החזיר והחלב, ואין הדבר כן, כי החזיר לח יותר על המידה ורבים בו העודפים, ויותר מכן מאסתו (אכילת החזיר) התורה מחמת ריבוי טינופו ושהוא ניזון מטינופים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפילו במדבר במחנה, כל שכן בתוך הערים, ואילו היינו מגדלים חזירים למזון, היו נעשים השווקים אוף הבתים מטונפים יותר מבית הכסא, כמו שאתה רואה בארצות הצרפתים עתה…" (רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק שלישי פרק מ"ח). לדעת הרמב"ם, החזיר והחלב הם היחידים מקרב המאכלות שאסרה התורה שניתן לטעות ולחשוב שאין נזק באכילתם, אולם ההיפך הוא הנכון משום שהם מזון רע ומזיק לגוף, אף שהם מאכלים נפוצים ונחשבים למזון משובח. היו שראו בזה עניין רוחני ודחו מכל וכל את הנימוק הבריאותי "והראוי שנדע כי לא לעניין בריאות הגוף וחוליו נאסרו אלו המאכלות כמו שכתבו קצת. חלילה, שאם כן נתמעטה מדרגת התורה האלוקית מזה, מהיותה במדרגת חיבור קטן מספרי הרפואות", לפיכך איסור אכילתו מנומק בטעם רוחני "שמטמאים ומשקצים את הנפשות ומאטימים הכוח השכלי ומולידים שיבושי הדעות ובולמוס תאוות…המשחיתות אותם והמפסידות כוונת בריאתם" (ר' יצחק עראמה, בעל העקידה, שער שישים). כדי לשכנע אמפירית כתב דון יצחק אברבנאל את הדברים הבאים: "שעינינו הרואות האומות אוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר העופות והבהמות והדגים הטמאים חיים כולם היום חזקים כראי מוצק ואין עייף ואין כושל בהם" (פירושו לתורה).
בספר "דברי שלמה", (דרשן מן המאה הט"ז בשם ר' שלמה בן יצחק הלוי משלוניקי) מחבר הספר מבאר את איסור אכילת החזיר על אף קירבתו הפיזיולוגית לבני אדם "שניתוחו קרוב לניתוח אברי האדם", ומן הראוי היה להתיר את אכילתו ולא לאסרו באכילה, להבנתו איסור זה אינו אלא סוד עמוק. רבינו בחיי בפירושו לתורה מעיד על מסורת לפיה יותר החזיר לעם ישראל לעתיד לבוא (ביאורו על התורה, מהדורת הרב חיים שעוועל, עמ' תנ"ט). מסורת זה מסתמכת על מה שנאמר במדרש "ד' מתיר אסורים, מהו מתיר אסורים? יש אומרים כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה מטהר אותה הקב"ה לעתיד לבוא…" (מדרש תהילים, קמ"ו ד', עמ' רס"ח) ובמדרש אחר נאמר: "עתיד הקב"ה להחזירו" (מדרש הגדול, שמיני, י"א ז' עמ' רמ"ט). מדרשים אלו, לפיהם עתיד הקב"ה לטהר את החזיר, הובאו אצל אחד מחשובי הראשונים (שו"ת הרדב"ז חלק שני תתכ"ח) ובעקבותיו ר' חיים בן עטר בפירושו לתורה "אורח חיים" מביא על אתר בפרשתנו את האמרה: "ולמה נקרא שמו חזיר – שעתיד הקב"ה להחזירו למותר" (דברים פר' י"ד ח')
בתלמוד מוזכרת מגיפה שמקורה בחזירים "אמרו ליה לרב יהודה: איכא מותנא בחזירי (מגפה בחזירים) התגובה, גזר תעניתא (צום ותפילה), נימא קסבר רב יהודה מכה משולחת ממין אחד משולחת מכל המינין? (משמע חשש רב יהודה שמגפה במין אחד מתפשטת גם למינים אחרים?) – לא, שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי (שונה מגיפת החזירים משאר מגיפות, כיוון שמערכת העיכול של החזיר דומה לזו של האדם קיים חשש יתר להדבקות) (מסכת תענית פ"ג ופ"ד). מרתקת העובדה שלמרות התקופה הקדומה יחסית בה פעלו חז"ל אובחנה מקורה של המגיפה, ואף ניתן הסבר מדעי כיצד הועבר הנגיף מחזירים לבני אדם, נושא מרכזי בתהליך מניעת והפצת מחלות. הרב שלמה גורן התייחס לשאלת השתלת איברים מבעלי חיים בבני אדם, הרב הוכיח כי היות והלב הינו אבר בעל שתי פונקציות עיקריות בגוף האדם, הפונקציה הראשונה היא של אבר או חלק באורגניזם. התפקיד השני של הלב הוא תפקידו הפונקציונאלי בגוף, זאת על ידי ששואב את הדם הלא מחומצן מן המערכת הורידית ההיקפית והזרמתו דרך העורקים לריאות לשם חמצון הדם, ואח"כ שואב את הדם מהריאות דרך ורידי הריאות ומזרים את הדם המחומצן לכל איברי הגוף דרך העורקים ההיקפיים, לפיכך אין לחשוש לשינוי זהות האדם אם בחזהו הושתל לב מבעל חיים. "בתוקף תפקידו הפונקציונאלי של הלב על כל הגוף, מיוחסת בתורה, בנביאים ובכתובים האינטליגנציה של האדם וכל המידות הטובות והרעות ללב, משום שחייו הפיסיים והרוחניים של הגוף תלויים בפעילות הפונקציונאלית-הפיסיולוגית של הלב… יוצא אפוא למסקנה, שכל שיתברר שמבחינה רפואית יוכל הלב של בעל-חיים למלא את תפקידו הפונקציונאלי של הלב הטבעי של האדם, לא תתעורר שום בעיה של שינוי זהות באדם שבחזהו הושתל הלב של בעל-החיים, וממילא אין שום הסתייגות הלכתית או אתית יהודית מהשתלת לב חיה בחזהו של אדם" (תורת הרפואה, השתלת לב בעל חיים באדם, עמ' 85-94).
(ראה תשעו)