מרים פרץ מתה, על פי מה שהתפרסם, ממנת יתר. נערה בת שבע עשרה קרעה לב רבים. עובדי רווחה ומלאכים נוספים – עשו מה שביכולתם. לא היו מספיק מיטות ותקנים במוסדות הרווחה. לא היה מקום שיטפל בה – בלי תור והמתנה. צריך להבין: להשאיר נער בסיכון להמתין לתקן פנוי זה לא פחות מלבקש מאדם באמצע התקף לב, לחזור לחדר המיון בעוד חודש.

כתבתי על זה. קיבלתי תגובות רבות. בין היתר, טענו שהמעטתי באחריות ההורית. מניסיוני – לא תמיד ההורים יודעים. לא תמיד ההורים יכולים למנוע.

בהיותי שר החינוך, סיירתי באחד ממוקדי הבילוי של הנוער. מקום מעורר עצבות וכאב. מיד שאלתי את עצמי: האם ההורים של הצעירים הללו יודעים מה הם עושים עכשיו?! איפה הם?!

הרגשתי את זה כששאלתי את הנערים לִשְמותם. כל אחד אמר את שמו הפרטי ואת שם משפחתו. אחד אמר רק את שמו הפרטי. זה גרם לי לחשוש: הוא לא אומר את שם המשפחה שלו כי… אני מכיר את אבא שלו. כמה דקות חלפו, והתברר שצדקתי.

כראש ישיבה וכראש אולפנא, חוויתי לא פעם את החוויה. להיפגש עם הורים שלא מכירים מספיק את הילדים שלהם. אתה מתלבט אם לקרוע את המסכה. אם לומר: "גברתי, אדוני, צר לי, אתם חיים בסרט".

פרשת השבוע מעמתת את היחסים השונים שבין יצחק ורבקה לעשיו. העיוורון של יצחק יכול להבהיר את הבלבול בעת מתן הברכות. אבל הוא לא יכול להסביר איך יתכן שיצחק לא 'הכיר' את הילדים שלו. עשיו צד את אביו 'בפיו'. הוא יצר מצג שווא שגרם ליצחק לחשוב שהבן שלו צדיק וישר. זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. בתפילת שחרית יעמדו לידנו. בלילה ינדדו למקומות אפלים. הזוהר הקדוש הציג את השאלה במפורש: "ואם תאמר: איך לא ידע יצחק על מעשיו הרעים של עשו והרי שכינה הייתה עמו, שאם לא שרתה שכינה עליו איך היה יכול לברך את יעקב בשעה שברכו"?

הסיפור חוזר בפרשת עלי וילדיו: "וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה. אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם ה'". ההתנהגות הנלוזה של בניו נותרת בעיני עלי כ – שמועה.

אז מה עושים? ישנן שלוש הנחיות המשלימות אלה את אלה:

אשרי אדם מפחד תמיד – אנחנו לא חברים של הילדים שלנו. אסור לנו לחשוב שאנחנו יודעים עליהם הכל. מותר לחשוש. מותר לשאול איפה והיכן. מותר להבהיר שאתגרי התקופה מחייבים פיקוח.

אמון – ואף על פי כן, למרות הפחד והחשש, אין כלי חינוכי חשוב כמו אמון. תחושת האמון, העובדה שהילדים שלנו יודעים שאנו סומכים עליהם, חשובה מאין כמוה. אנחנו מציגים בפניהם קווים מנחים לחיים של סמכות. אבל, אנחנו הורים ולא סוכני שב"כ. אמון גם תורם לצורך שלהם לא לאכזב אותנו.

דיאלוג – לשוחח. פתוח. בלי פחד. על הכל. תחשבו על רבן גמליאל. נשיא. ילדיו פונים אליו במשנה הפותחת את הש"ס: "מעשה שבאו בניו מבית המשתה, אמרו לו: לא קרינו את שמע".

עלינו ליצור בבית, פנימה, אווירה נינוחה המאפשרת לילדים שלנו לשתף אותנו גם בכישלונות שלהם. זה מחייב אותנו לנהוג כמו רבן גמליאל: לענות, לסייע, לא להיות שיפוטיים. לתת תחושה שאנחנו כאן גם בשעות מורכבות. נקודה למחשבה.   (תולדות תשפ)