ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)שולי רנד בריאיון כן וחשוף, כהרגלו, על התהיות האם כאדם חרדי בחר במקצוע הנכון, על עבודת ה' יחד עם אור הזרקורים, הסיבה שהוא מופיע בפני גברים ונשים ביחד והחיבור המפתיע עם צופית גרנט
זה לא מראה שגור; אדם עטור זקן ארוך עם מלבושי שחור-לבן בסגנון חרדי, כולל הוסט המפורסם, מתבדח בתכנית בוקר בערוץ 12 ומתראיין בחדשות הערוצים המרכזיים ובתכניות הפריים טיים.
נדמה ששולי רנד, בצורה מופלאה ואולי מעט מפליאה, נמצא במיינסטרים של המיינסטרים. על אף חזותו הסמי-חרדית דהיום, הוא עדיין משפריץ כריזמה של אמן שכמו נולד למסך; עם הקול הרדיופוני, ההומור והמבט החודר. תוסיפו לזה שירים רבים שהפכו לנכס צאן ברזל, כישרון על, סיפור חיים מטלטל ולסיום – עד כה, נישואין לצופית גרנט, כמעט קונצנזוס בפני עצמה – ואולי תבינו איך כוכב הקולנוע והתיאטרון המפורסם שהחליט לחצות את הרוביקון לטובת עבודת ה', נשאר אהוד ואהוב גם היום בעיניי 'התעשיה', התקשורת והתרבות הישראלית.
"אני חושב שזה קשור לגישה שלי", רנד מנסה להסביר. "בהתחלה, כשחזרתי בתשובה לא כל כך רציתי להתעסק בתיאטרון, אבל היה לי איזה שהוא רב שמאוד כיוון אותי לדבר הזה. הוא אמר לי: 'אתה הולך לעבוד בתחום הזה, אז כשאתה עושה את זה תספר על הקב"ה שלך, על איך אתה תופס אותו, מה קשה לך, מה טוב לך. אבל, כדי שתצליח לעשות את זה יש כמה תנאים – קודם כל, אל תבוא לאף אחד מלמעלה כאילו אתה טובל בתוך אור והוא בתוך חושך, וגם, אתה צריך לזכור באמת את מה שאני ואתה יודעים, שאתה לא יותר טוב מאף אחד'.
"אני חושב שזה מה שמאפשר לאנשים להתחבר. אני מדבר הרבה על המציאות האמונית, על הקב"ה ועל הקשיים, זה הרבה בתוך מה שאני עושה – בקולנוע, בתיאטרון, בהכל, ואני חושב שבדיוק העצות הללו הן מה שמאפשר לאנשים להקשיב לדבר הזה, כי זה נעשה באופן שלא מאיים לבטל להם את הבחירה".
ובציבור החרדי גם מצליחים להכיל אותך?
"כן, בהחלט", הוא משיב. "ההופעות הכי גדולות שלי הן מול הציבור החרדי. זה קהל שמאוד יקר לליבי, יש לי תקשורת מאוד גבוהה איתם. הם עוסקים בפרשנות של השירים בצורה מאוד עמוקה, אני מאוד אוהב את זה. וברור שזה שהייתי גם דתי לאומי וגם חילוני – לא למהדרין אבל חילוני, וגם חסיד ברסלב – זה מאפשר לי לתקשר, אלה שפות שאני מכיר אותן, אני מדבר בכל השפות האלה והרפרנטים המוזיקליים שלי הם משם, וגם מפה".
אני חי את המציאות הזאת כבר מעל לעשרים שנה; חרדי שחקן או זמר, זה לא דבר טבעי, הדבר הטבעי הרי זה לשבת ללמוד, אז זה תמיד מלווה בתהיות ובמידתיות וכל הזמן עולות שאלות – להתעסק בזה או לא?
חשוף מתמיד
השפות שרנד בן ה-60 דובר, באופן שוטף, נולדו ממסע חייו: הוא נולד וגדל בבני ברק למשפחה דתית לאומית, לפרופסור יעקב רנד ולבלהה. כשבגר קמעה יצא בשאלה, והרחיק עד ללימודי משחק בסטודיו למשחק ניסן נתיב, בעקבותיהם שיחק בהצגות תיאטרון מובילות וכיכב בסרטים כמו "המיועד", "החיים על פי אגפא" (עליו גם זכה בפרס אופיר) ו"אדי קינג", חבק זוגיות פוטוגנית עם כוכבת נוספת, רונית אלקבץ ז"ל, ובאופן כללי, היה חביב הבוהמה התל אביבית. בהמשך נישא למיכל רנד, אם שבעת ילדיו (ממנה נפרד ברבות השנים תוך סאגה כואבת שכבר דובר עליה רבות, ולפני נישואיו לגרנט אף קיבל היתר מאה רבנים כדי שיוכל לשאת אישה נוספת), התחזק, חזר בתשובה עם משפחתו והצטרף לחסידות ברסלב. עם כל השפות ש'למד', נדמה שנותרה רק השפה היפנית.
על כל תחנות חייו אלו, ועל נדבכי לב כמוסים ורבים, רנד מספר במופע 'תשליך', מופע בלתי רגיל, המשלב משחק תיאטרלי ושירה של שירים אהובים שבחר בקפידה (לאו דווקא שלו) המתכתבים עם הסיפור האישי שלו, המסייעים לגולל סיפור אישי הנישא על טקסטים חשופים במיוחד. מחזמר כיס, אם תרצו.
רנד: "זה מופע שמאוד קרוב לליבי. זה מופע מאוד מיוחד, ייחודי, חווייתי, שבו אני גם מספר על חיי בגוף ראשון, סוג של מהלך כזה. זה סוג של תשליך.
"אני מספר במופע מעין 'ליין' מסיפור החיים שלי, מילדות ועד היום – על הילדות שלי בבני ברק, העזיבה שלי את הדת, על מה שקרה לי בעולם התיאטרון, על העזיבה שלי את עולם התיאטרון, מה שקרה לי בעולם התשובה, איפה אני עכשיו. זה נשמע מאוד רציני אבל זה גם מאוד מצחיק", הוא מבטיח.
מעבר לסיפור, המשחק והאנקדוטות המשעשעות, ההפקה המוזיקלית של 'תשליך' מרהיבה, בהפקתו של המנהל המוזיקלי אסף תלמודי, ועם נגנים שרנד מתאר שהוא בחר 'בפינצטה' כדי שיתאימו לסוג המופע הזה.
"אני מאוד שמח במופע הזה, הוא משלב בין שתי אהבות שלי – המוזיקה והתיאטרון", הוא מוסיף. "אנחנו רצים עם 'תשליך' כבר שנתיים ולשמחתי הוא מגיע לתוך הלבבות של האנשים".
כעת הוא נרגש ומתכונן לקראת המופע ה-100, שיתקיים בזאפה אמפי שוני בבנימינה, ממש אור לראש השנה, כ"ו אלול, ה-22.9, בו ישתתפו, מעבר לרנד, גם אומנים אורחים.
אתה מופיע גם בפני גברים וגם בפני נשים, בהופעות מעורבות. מה עמדתך בעניין הופעות נפרדות? כשולי וכאדם חרדי…
"כל החיים, גם כשהופעתי כאדם דתי בהצגות יחיד שלי וכו' – תמיד היו הופעות מעורבות", רנד מתחיל להשיב. "זה מאוד חשוב להגיע להמון קהל. הקהל שלי הוא הכי מגוון שאפשר להעלות על הדעת וזה מאוד משמח אותי; מבוגרים, צעירים, דתיים, חילונים ואפילו ילדים. זה כל העניין שלנו בעשייה, אנחנו באנו לעולם כדי לאחד, וזה מאוד משמח אותי שדרך האומנות זוכים לעשות את זה.
"האומנות היא כלי שמדלג על הרבה מכשולים ומהמורות ואפשר להגיע דרכו להמון דיאלוג. כי היום מאוד קשה להקשיב, ובהתאמה, קשה גם לדבר, במיוחד עם נושאים נפיצים כמו יהדות, דתיים וחילונים וכו'. והאומנות, כך שיערתי וכך גיליתי עם הרבה שנות עשיה, היא מקום שמאפשר תקשורת ברמה הכי גבוהה שאפשר – וזה לא אומר שצריך להסכים עם מה שנאמר. אני לא בא ללמד אף אחד שום דבר, אבל אני כן יכול לספר על איך שאני תופס את המציאות ודרך זה כל בן אדם יכול להתחבר לזה – או לא. אבל אפשר לדבר, וגם אפשר לריב – העיקר שאפשר לתקשר. זה הכח של אומנות, יותר מכל דבר אחר".
קרה לי נס. זכיתי לקשר ואהבה בגילי המופלג. קשר מדהים. מה שקופץ בראש לאנשים זה שכביכול אני אדם חרדי וצופית לא כל כך, אם כי אני חייב להגיד שעם צופית – הייתי קונה את העולם הבא שלה בעיניים עצומות
חרדי שחקן וזמר – זה לא טבעי
תחילה, כשרנד חזר בתשובה, הוא חש שהוא מוכרח לעזוב את התשוקה והפרנסה שלו – התיאטרון והמשחק, לטובת האמונה. הוא מתאר: "בהתחלה אצל כל בעל תשובה הכל שחור ולבן. וגם אצלי, הצבעים היו ברורים – וכנראה הייתי צריך את זה. היום הגבולות מאוד הטשטשו והאומנות האמונית במוזיקה, בתיאטרון ובכל דבר – הרבה יותר מפותחת, אבל באותן שנים זה לא היה מקובל. אפשר לומר שהסרט 'אושפיזין' היה הסרט הראשון שיצא מתוך העולם החרדי למיינסטרים החילוני.
"אז הייתה חלוקה קיצונית, רציתי רק לשתות מהמים הקדושים והטהורים האלה, לא רציתי שום דבר אחר. בהתחלה כשאתה חוזר בתשובה אתה חייב להיות קיצוני באיזו שהיא צורה, כי אחרת אתה לא יכול לקפוץ את הנהר הקשה הזה, זה צריך להיות מוחלט. בהתחלה לא רציתי שום קשר עם העולם הזה ובהמשך, חזרתי לזה. לקח לזה כמה שנים… זה היה נכון בשעתו".
והיום, פחות קשה להיות דתי בעולם האומנויות?
"אני חי את המציאות הזאת כבר מעל לעשרים שנה. מכיוון שזו לא מציאות טבעית כל כך, חרדי שחקן או זמר, זה לא דבר טבעי, הדבר הטבעי הרי זה לשבת ללמוד, אז זה תמיד מלווה בתהיות ובמידתיות וכל הזמן עולות שאלות – להתעסק בזה או לא? מה אני עושה פה בכלל? (צוחק) אני סתם עובד על עצמי? כל הזמן הדבר הזה מנקר ומנקר".
גם התפקידים יותר מוגבלים מן הסתם.
"כן, בכל דבר יש חיסרון ויש יתרון. כי כשהייתי חילוני והייתי שחקן תיאטרון וקולנוע, אמנם הייתי מאוד מעורב ויצירתי אבל עדיין לא התעסקתי בכתיבה. כשחזרתי בתשובה, בגלל שהייתי חייב לייצר לעצמי את החומרים, בגלל המוגבלות, התחלתי לכתוב. בהתחלה עיבודים לתיאטרון, אחר כך קולנוע ובהמשך שירים, אז מתוך המגבלה הזאת הייתי צריך לחצוב בעצמי איזה שהוא משהו אחר כדי לכתוב לעצמי את החומרים.
"אני באמת מאוד מוגבל. במיוחד בקולנוע, שמספיקה זווית אחת של מצלמה שיכולה לספר סיפור אחר לגמרי ממה שהתכוונת, אז הדברים באיזו שהיא צורה חייבים להיות בשליטתי כדי שלא ייצא חס ושלום קלקול תחת ידיי".
אתה מופיע בפני המוני אנשים, מתראיין ומחוזר. אור הזרקורים ואהבת הקהל – זה משהו שאפשר ליישב עם העבודה הרוחנית?
"זה דבר מאוד לא טבעי. בעבודת ה' המטרה היא להחליק את ה'אני', ובמקצוע כזה, אם ה'אני' לא יהיה פעיל אתה לא יכול ליצור ולא יכול לעשות שום דבר. זאת עבודה תמידית. אבל", רנד מוסיף, "יש גם את השנים, אני לא בחור צעיר, וגם המיתון שאני עושה לדברים והפרופורציות שאני כל הזמן צריך לעשות לעצמי כדי להיות מסוגל לחיות בין שתי העולמות האלה, האיזונים – אז זה לא מוציא אותי מדעתי. נכון, מאוד חשוב לי שהדברים שאני עושה ייגעו, ושהם יתקבלו ושיאהבו אותם, הכל בסדר, וכנראה מאוד חשוב לי שיאהבו אותי, וזה בסדר", הוא צוחק.
רנד מעיד שרבים מהשירים שכתב הם מעין 'צמצומים', של רעיונות של רבי נחמן מברסלב. כך גם אחד מהשירים שיקרים לליבו במיוחד, השיר "דע בני אהובי", מתוך האלבום השני שלו, "רצוא ושוב".
דע בני אהובי
כי מליבי לא נעקרת
לעולם אתה לי
ילד חן בן שעשועים
נכון שאני אוהב את הצדק
אבל למעלה מזאת
אני אוהב את הרחמים
רנד: "השיר 'דע בני אהובי' יקר מאוד לליבי, כי אני עדיין הרבה בעבודה עליו, והוא מתאים מאוד לימי הרחמים והסליחות. יש בו מעין אמירה, הצהרה של הקב"ה כלפי היהודי, שגם אם הוא נפל חס ושלום לאן שנפל, רחמיו של הקב"ה גדולים מהכל, גם ממידת הדין. כביכול הקב"ה אוהב את הצדק. אמת וצדק הן מידותיו, אבל למעלה מזאת – הוא אוהב את הרחמים".
בהתחלה אצל כל בעל תשובה הכל שחור ולבן, וגם אצלי. היום הגבולות מאוד היטשטשו והאומנות האמונית במוזיקה, בתיאטרון ובכל דבר – הרבה יותר מפותחת, אבל באותן שנים זה לא היה מקובל
המקום בו היופי מתגלה
לרנד אחות עם תסמונת דאון, וגם בן מקסים, ישראל שמו, שמתגורר כיום בכפר הנוער 'גבעות' לנערים ונערות בעלי מוגבלויות.
אביו של רנד, פרופסור יעקב רנד ז"ל, שהלך לעולמו בשנת 2016, היה איש חינוך, חתן פרס ישראל לחקר החינוך לשנת תשס"א (2001), שהקדיש מאמצים רבים לפיתוח גישות חדשניות לחינוך מיוחד, בדגש על חינוך ילדים עם תסמונת דאון. דודו של שולי, ראובן פוירשטיין, גם הוא חתן פרס ישראל למדעי החברה (1992), ייסד שיטת הוראה שתוכניות החינוך המיוחד בישראל מושפעות ממנה עד היום.
רנד אופטימי: "אבי, פרופסור יעקב רנד, ודודי, פרופסור ראובן פוירשטיין, היו שותפים מאוד גדולים במהפכה שנעשתה ביחס לילדים המיוחדים בארץ ואפילו בעולם.
"מהמפגש שלי עם מקומות מדהימים כמו שלווה או כמו המקום בגבעות שם הבן שלי נמצא עכשיו, החברה בעניין הזה עשתה צעדים מדהימים קדימה. כיום, כל היופי של החברה ושם העם שלנו מתגלה במקומות שמטפלים בילדים האלה. המפגש שלי עם הגופים המטפלים סביב העניין הזה הוא לא פחות ממדהים. הבן שלי ישראל היה הרבה שנים בשלווה, וקיבל שם אינסוף התפתחות, אכפתיות ודאגה. עכשיו הוא נמצא במקום קדוש ויקר שנקרא 'גבעות' והכל מסביבו עטוף באהבה ומקצועיות".
להתחתן עם צופית גרנט
מה אתה חושב על תרבות המוזיקה של היום? על דור הטיקטוק, על העובדה שאלבומים זה כבר פאסה – עברנו ליוטיוב וספוטיפיי?
"צריכים להתחיל ללמוד ולהתרגל לזה שהעולם משתנה", הוא עונה, ומפרט: "שום דבר לא מצליח אלמלא הייתה אליו דרישה. לי, בתור בן אדם שכותב שירים, זה קצת קשה – בהתחלה מצמצמים לך את זה ל-3 דקות, עכשיו ל- 20 שניות. אני לא שם. אני מתאר לעצמי שיש בדברים האלה גם הרבה כישרון. לי מאוד חשוב העניין של האלבומים, כי אלבום שיוצא ממך הוא פרי של תקופה מסוימת, הוא אומר משהו, ואני אישית אוהב לשמוע אלבומים. ב"ה, גם אם פחות, עדיין יש היום כאלה ששומעים אלבומים".
אז לא נראה סרטון טיקטוק שלך?
"למה לא? אני לא אגיד 'אף פעם', שלא תמצאי אותי מחר כוכב טיקטוק ותתפסי אותי במילה…", הוא צוחק.
ואי אפשר לסיים בלי שאלה על צופית, עליה אמר בעבר בריאיון לידיעות אחרונות "זה באמת קשר נשמתי שכל היופי בו שהוא מעבר להסבר. זאת הרגשה מאוד חזקה של בית". רנד מודה על החיבור, המסקרן, שביניהם, וגם מאמין שיש בו המון ערך מוסף. "אני חושב שקרה לי נס", הוא משתף אותי. "זכיתי לקשר ואהבה בגילי המופלג. קשר מדהים. מה שכאילו קופץ בראש לאנשים זה שכביכול אני אדם חרדי וצופית לא כל כך, אם כי אני חייב להגיד שעם צופית – אם היא הייתה נותנת לי לקנות את העולם הבא שלה הייתי קונה אותו בעיניים עצומות. יש לנו המון ערכים משותפים. לגבי העניין הדתי – בשבתות הבית עצמו שומר שבת. זה מוגדר כטריטוריה. וזה בסדר גמור. אפשר לחיות בכבוד.
"בדיוק השבוע נסעתי עם נהג מונית שבכה לי שהוא דתי ואשתו לא, אז אמרתי לו – 'תראה איזה יופי שאתם מצליחים לחיות יחד למרות שאתם לא חושבים על כל הדברים את אותו הדבר'. לא הייתי מדבר איתך על הנושא הזה אם לא הייתי חושב שזכיתי באמירה שהיא יותר רחבה", הוא מודה, וממשיך: "לא חייבים להתכתש – אפשר לחיות ביחד גם אם לא חושבים תמיד אותו דבר".
(כי תבוא תשפ"ב)
