בין חופש ביטוי להפקרות השיסוי

המטוטלת של פרשת 'בהעלותך' נעה בין שני קטבים המצויים במשפט בן ימינו, והמנוגדים זה לזה: מצד אחד, הרצון להבטיח חופש ביטוי, שהינו ערובה למשטר דמוקרטי ולתיקון עוולות בחברה; מצד שני, מניעת ניצולו לרעה לשם הכפשת בני אדם וביזוים.

מתח זה, בין חופש הביטוי וחופש השיסוי, מיוצג היטב בפרשת אלדד ומידד ובפרשת דיבורם של מרים ואהרון במשה, "על אודות האישה הכושית אשר לקח". אלדד ומידד קוראים, כביכול, תיגר על "מונופול" הנבואה של משה. גם הם מבקשים לאחוז במידת הנבואה. הם בעד פלורליזם נבואי.

התגובה אינה מאחרת לבוא: "וירץ הנער ויגד למשה ויאמר: אלדד ומידד מתנבאים במחנה!" (יא, כז). הנער האנונימי אינו עוצר ברוחו. למראה התחרות שקמה למשה הוא רץ, ובבואו לפניו הוא "מגיד" למשה דברים קשים כגידים, וחוזר ו"אומר" לו: הראית? קמו לך מתחרים! מרדו בך! ריצה זו מקבלת משמעות מיוחדת לאור פירושם של חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, שאותו נער לא היה אלא גרשם בן משה (ולפיכך כתוב "הנער", בה"א הידיעה), שכביכול ביקש להציל את כבוד אביו ולהגן עליו מפני המבקשים לערער על סמכותו.

עוד בטרם מספיק משה להגיב, וכבר קופץ רוגזו של "צעיר" נוסף, יהושע בן נון, "משרת משה", מ"בחוריו", שפוסק על אלדד ומידד את הדין וגוזר עליהם עונש חמור של שלילת חירותם: "אדוני משה, כלאם!". לא זכות טיעון, לא הליך משפטי סדור, לא מתינות בדין, אלא מאסר, ומייד!

דומה שכל מנהיג עם מעט ניסיון פוליטי היה תומך בעמדת יהושע: את המרידה יש לדכא בעודה באִבָּה, שמא תתפרץ ותהיה לאש גדולה, תבערה שלא ניתן לכבותה. ומשכך, ניתן גם לשלול את חירותו של אדם כהרף עין ולכלוא אותו, ולוּ "למען יראו וייראו".

חז"ל יצקו תוכן חריף עוד יותר למעשה זה. ראשית, על ידי הנגדת 70 הזקנים, שנחה עליהם הרוח במצוות ה', עם אותם "שני אנשים" סתמיים, שלכאורה ביקשו ליטול לעצמם כתר שלא נתעטרו בו. יתר על כן, חז"ל מפרטים תוכן נבואתם של השניים: "אמרו, משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ". היינו, השניים הפיצו דברי בלע במטרה להתסיס את העם, להסיתו ולהמרידו. "סופו של המנהיג קרב, ויש להתכונן לקרב הירושה".

למרות כל זאת, תגובת משה מתונה בהרבה. הוא "אומר" ליהושע  – ואמירה, לשון רכה היא – "המקנא אתה לי? ומי ייתן כל עם ה' נביאים כי ייתן ה' את רוחו עליהם!". לא שנאה ולא איבה. אדרבה, יבואו הכל ויתנבאו, ובלבד שתהא רוח ה' עליהם. חירות ביטוי וחופש נבואה מוחלטים.

הרב, ה"גדול", מעודד ריבוי דעות, פלורליזם ומתינות בדין. תלמידיו, לעומת זאת, נוטים אל הקיצוניות, אינם סובלים דעות אחרים ואינם סבלנים כלפיהם.

ביטוי מופלא לדיבור בשבח חירות הביטוי מצוי בדברי המהר"ל מפראג, המבקש להתמודד עם מאמרי חז"ל שלכאורה עומדים בניגוד לעקרון חופש הדיבור. הוא מדגיש שאין לבעל מחלוקת להעלים את דברי החולק עליו אלא להפך, לתת להם ביטוי ולהתמודד עימם. המהר"ל מנמק זאת בשיקול טקטי: "כשנביא דעתנו וטענותינו בלתי [=בלי] טענות החולקים עלינו, יהיה קיבול דברינו אצל אוהבי האמת יותר חלש, ושמעם אליו יותר מועט, וחושדים לנו [=חשדם בנו] יותר גדול. וראוי מי שירצה לדון בדין האמת שלא יהיה מכעיס לבעל מחלוקתו שונא לו, אך ראוי שיהיה מודה לו, חומל עליו ומדבר עמו בנחת".

המהר"ל מפראג מדגיש שאין לבעל מחלוקת להעלים את דברי החולק עליו אלא להפך, לתת להם ביטוי ולהתמודד עימם

בהמשך הוא מתייחס לפסול המהותי – לא רק הטקטי – שבניסיון לסתום פיות ולהשתיק דעות חולקות: "ובפרט אותו [=בעל המחלוקת] שלא כיוון לקנתר רק להגיד האמונה [=האמת] אשר אתו, אף אם הדברים הם נגד אמונתו ודתו, אין לומר אליו 'אל תדבר ותסתום דברי פיך' שאם כן לא יהיה בירור הדת, ואדרבה דבר כמו זה אומרים 'תדבר ככל חפצך וכל אשר אתה רוצה וחפץ לומר, ולא תאמר 'אם היה אפשר לי לדבר הייתי מדבר יותר' כי אם עושה זה שסותם את פיו שלא ידבר, זה הוא מורה על חולשת הדת".

בהמשך, מדבר המהר"ל בגנות אותם החושבים שניתן להשתיק דברי כפירה באמצעות "העלמתם" וסתימת פיותיהם של המתנגדים, ובניגוד ללא מעט אנשים בימינו, המהר"ל אינו רואה בהתמודדות ב"שוק הדעות" פחיתות כבוד או דבר שיש להתרחק ממנו. לדבריו, דווקא השמעת הדעה האחרת והתמודדות חזיתית עימה תביא לבירור האמת. בסוף תהליך הבירור והזיקוק תצא האמת – שגברה על הדעה השקרית שמנגד – מחוזקת יותר.

מבחנו של חופש הביטוי אינו בשמיעת דברים המצויים בקונצנזוס, אלא דווקא במתן אפשרות גם להשמעת ביטויים מקוממים. עם זאת, אסור שחופש הביטוי יהפוך לחירות השיסוי, ושחופש היצירה יהא למצע ומִשטח המראה לפסטיבל הפקרות של יצרים אפלים.