פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
החטא ותפקידה של חוה בו
בסיום המאמר הקודם ראינו את עמדתו של רבי יוחנן (המאה השלישית לספירה בארץ ישראל), על כך שהנחש פיתה מינית את האישה והטיל בה את זוהמתו שנשארה במין האנושי, מלבד עם ישראל. בכך יש כבר רמז לזיהוי של הנחש עם השטן שחזר בספרים החיצוניים היהודים ובכמה מהמדרשים. למשל בספר אדם וחוה נאמר שהשטן אומר לנחש: "היה לי אך כלי, ואני אדבר בפיך דבר אשר תשיאהו בו" (ספר אדם וחוה, טז, א-ז מובא אצל, אפרים א. אורבך, חז"ל פרקי אמונות ודעות, ירושלים: מאגנס, תשמ"ו, עמ' 148).
במדרש מאוחר, פרקי דרבי אליעזר, מתוארת הזיקה בין הנחש לבין סמאל, המלאך המסטין והמורד שלעתים זוהה עם השטן ובקבלה כונה בשם סמך-מם: "כָּךְ הַנָּחָשׁ כָּל מַעֲשָׂיו שֶׁעָשָׂה וְכָל דְּבָרָיו שֶׁדִּבֵּר לֹא דִבֵּר וְלֹא עָשָׂה אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ שֶׁל סַמָּאֵל" (פרקי דרבי אליעזר, יג). גם ב"חזון יוחנן" שהוא חלק מהברית החדשה מתואר 'הנחש הקדמוני' כמלשין ושטן (יב, ט; כ,ב). לזיקה זו שבין האישה והשטן במדרשי האגדה ניתן לצרף גם את האמרה הבאה בבראשית רבה על הפסוק בבריאת האישה: "ויסגור בשר תחתנה": "אמר רבי חנינא בריה דר' אידי: מתחלת הספר ועד כאן אין כתיב סמ"ך, כיון שנבראת נברא שטן עמה" (בראשית רבה, פרשת בראשית, פרשה יז סימן ו).
כל אלו יוצרים זיקה בין כוחו המפתה והמדיח של הנחש-סמאל-שטן לבין האישה הנוחה להתפתות במיוחד בהקשר הארוטי.
אם נחזור לדבריו של רבי יוחנן ניכר כאן הבדל חד בין הגישה היהודית לבין הגישה הנוצרית בכל הנוגע לחטאם של אדם וחוה ומשמעויותיו. כידוע, בנצרות חטא עץ הדעת נתפס כ"חטא הקדמון". אבי הנצרות, פאולוס (שאול התרסי, המאה הראשונה לספירה) פיתח תיאולוגיה הנותנת משקל מרכזי לחטא עץ הדעת, שטבע בכל המין האנושי את הנטייה העמוקה לחטא. גדול התיאולוגים הנוצרים באלף הראשון, אוגוסטינוס (430-354), העצים את נטיית האדם ליצרי המין, העוצמה והאלימות שהם תוצר החטא הקדמון. רק חסד אלוהי ודבקות בישו יכולים להביא לגאולה. גם אבי הנצרות הפרוטסטנטית מרטין לותר (המאה ה-16), העצים את התפיסה הפסימית על המין האנושי היונקת מתוצאות החטא הקדמון. רבי יוחנן בניגוד לנצרות קובע כי רק עם ישראל בזמן מתן תורה בסיני זכה להינצל מהזיהום שיצר חטאם של אדם וחוה בעץ הדעת (אורבך, פרקי אמונות ודעות, עמ' 377).
בפרשנות היהודית בימי הביניים יש נטייה להצבעה על תרומת האישה לירידת האדם כתוצאה מחטא עץ הדעת. וכך למשל מתאר פרשן התורה הידוע, רבנו בחיי בר אשר (1340-1255): 'אשר עשה את האדם ישר' (קהלת, ז, כט)- כלומר, שבראו כולו שכלי שיהיה נוטה בכל מדותיו אחר השכל בלבד, וכאשר יצאה האשה ממנו ונלקחה מצלעותיו, אז חטא ונטה מדרך השכל בסבתה […] והיא האשה שגרמה לו מיתה ולכל העולם כולו […] וכיוון שבאה האשה בא החטא' (פירוש רבנו בחיי לפרקי אבות, כתבי רבנו בחיי, מהדורת ח"ד שעוועל, ירושלים, תש"ל, עמ' תקנ).
ניכר שרבנו בחיי מושפע מפרשנות הרמב"ם לפיו החטא של אדם הראשון היה בכך שלא נשמע לצו השכל שהיה חזק בו במצב המקורי והוא "נטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים" שמסומלים בדמות הנחש (רבנו משה בן מימון, מורה נבוכים, תרגום והערות: מיכאל שורץ, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, 2002, א,ב, כרך ראשון, עמ' 34). אלא שרבנו בחיי מוסיף שעל פי הפסוקים האישה היא שהובילה בנטייה הזו לתאוות ולחטא.
דברים קשים על האישה עם השלכות לאור מציאות ימיו, אומר דון יצחק אברבנאל (1508-1437) בפירושו לפרק ג' בבראשית:
"ובא הספור הזה להודיע פשע האשה וחטאתה שעשתה טענות מחקירות על הצווי הא-להים להכחישו ולכן נתקללה וזה למוד נאה למתפלספים החוקרים בעיונם על המצות הא-להית ונוטים לחקירותיהם ועוזבים תורת השם ומצוותיו שהוא באמת זמה ועון פלילי. וסיפר הכתוב שהאשה בגסות רוחה לא ספרה דבר מטענותיה לאדם אלא נתנה לו לאכול כאלו הוא כבוש תחתיה שיעשה […] ואז נפקחו עיני שניהם רוצה לומר לעיין באיברי המשגל ותענוגו…".
האברבנאל בעצם רואה שלושה חטאים מרכזיים של האישה: א. התפלפלות פילוסופית ולא אמונה פשוטה בדברי ה' [ובזה הוא מכוון גם למתפלספים בספרד שהיו קלים יותר להתנצר מהמאמינים פשוטי העם]. ב. הובלת האדם לחטוא. ג. הנטייה לתאווה שהתעצמה בעקבות החטא.
(כי תבוא תשפ"ב)
