תולדות הגיור בישראל-תקופה שלישית, תקופת חז"ל (המשך): גישות מחקריות בנושא קבלת המצוות ומניעי המתגייר לאור ההלכה
בעולמם של חז"ל בנוסף למילה וטבילה בפני בית דין, יש חשיבות רבה גם למניעי המתגייר ולקבלת המצוות, ויש קשר בין שני הדברים. המניע לגיור צריך להיות דתי ולא רק לאומי. בספרות המחקרית העכשווית מוצאים אנו שתי גישות שונות בסוגייה מרכזית זו. מנחם פינקלשטיין רואה את ההצטרפות לדת ישראל דרך קבלת המצוות כעיקר מעשה הגיור וצמוד לו המניע הדתי להתגייר. לעומתו, צבי זוהר ואבי (אברהם) שגיא סבורים כי עיקר מעשה הגיור הוא ההצטרפות לעם ישראל, ולכן שמירת המצוות ומניעי המתגייר הם משניים (מנחם פינקלשטיין, הגיור : הלכה ומעשה, רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ד; צבי זוהר ואברהם שגיא, גיור וזהות יהודית-עיון ביסודות ההלכה, ירושלים: מכון שלום הרטמן ומוסד ביאליק, תשנ"ה; Avi Sagie & Zvi Zohar, Transforming Identity, The Ritual Transformation From Gentile To Jew, London: Continum, 2007).
שורש ההבדל בין שתי הגישות הוא בכך שפינקלשטיין מציע ניתוח הלכתי אנליטי-"דוגמטי" של המשפט העברי, שבו עמדות של חז"ל, ראשונים ואחרונים כולם הם חלק מהדיון הפנימי לאור המושגים ההלכתיים עצמם. נכון שההדגש של חשיבות שמירת המצוות כגורם מעכב בתהליך הגיור, עולה במיוחד מאז המאה התשע עשרה, אבל זאת משום שעקב עליית הזהות הלאומית הציונית החילונית, היה צורך להדגיש את היסוד הדתי של קבלת המצוות שהיה קיים תמיד במקורות ההלכה. לעומתו, זוהר ושגיא מציעים גישה הלכתית היסטורית, התואמת יותר את המחקר האקדמי. על פי גישתם יש לבחון את העמדות בהלכה כפי שעולות ומתפתחות לאורך הדורות. וכאן ניתן להגיע למסקנה לפיה לאורך תולדות ההלכה מאז ימי חז"ל ועד ימינו, הגישה הדומיננטית הייתה דוקא זו שהתמקדה במרכיב האתני של הזהות היהודית ולכן לא ראתה בקבלת המצוות גורם קריטי ומעכב, משום שהיא הדגישה את הרצון הכן של המתגיירים להצטרף לעם ישראל. בספרם האנגלי, טוענים עם זאת שגיא וזוהר, כי תמיד התקיימה גם גישה צדדית במסורת ההלכתית, לפיה הזהות היהודית אינה מכוננת על ידי היסוד האתני אלא על ידי התורה והמצוות. החל מהמאה התשע עשרה הגישה הזו הפכה לגישה מתחרה וחזקה לגישה שהייתה בעבר דומיננטית, המדגישה את הפן האתני שבזהות היהודית (אבי שגיא, "על גיור וזהות יהודית", בתוך: שרון אפק ואחרים (עורכים) ספר מנחם פינקלשטיין-משפט, ביטחון וספר, צפרירים: נבו, 2020, עמ' 712-685).
נפתח את הדיון בגישתו של פינקלשטיין. בעיניו: "קבלת מצוות היא מהותו של גיור […] הרי בגיור אמת, קבלת המצוות הראויה היא מתוך קבלת עול מלכות שמים. לפיכך המניע הכשר לגיור חייב להיות הרצון 'לבוא תחת כנפי השכינה' וכן להיפך: מי שמתגייר לשם שמים, מסתבר שיקבל עליו באמת עול מצוות" (מנחם פינקלשטיין, שם, עמ' 124).
על פי פינקלשטיין: " שלושה יסודות הם בגיור; מעשה הגיור, קבלת המצוות ובית הדין המקבל את הגר. בהעדרו של אחד מיסודות אלה, אין הגיור בעל תוקף, והבא להתגייר אינו נעשה לגר. ההלכה מטעימה, כי גיור בלא יסודות אלה אינו תופס אף בדיעבד, וזאת בשונה מפעולות אחרות בסדר הגיור, אשר בעניינן קיימת הבחנה בין הדין לכתחילה לבין הדין בדיעבד. מכאן ניתן להסיק, שיסודות אלה הם היסודות העיקריים בגיור" (פינקלשטיין, שם, עמ' 19).
קבלת המצוות מבטאת את העובדה ש"גירות אמת היא, בראש ובראשונה, מפנה רוחני דתי עז באישיות המתגייר" (שם, עמ' 32). עם זאת, הממד הדתי קשור בצורה הדוקה בממד הלאומי ביהדות וגם בתהליך הגיור: "על ידי ה'כניסה לדת' מצטרף הנכרי לעם ישראל, ואי אפשר לקבל נכרי המבקש להתגייר בהסתייגות מהצד הנקרא 'לאומי' […] רות המואבייה מתגיירת ואומרת 'עמך עמי וא-להיך א-להי' ומגיורה של רות נלמדות 'הלכות גרים' (פינקלשטיין, שם, עמ' 34).
כאמור, גישתם של זוהר ושגיא שונה בתכלית. בעיניהם בעולם חז"ל וגם לאחר מכן הדגש הוא על ההצטרפות לעם ישראל דרך מעשי המילה והטבילה יותר מאשר לדת ישראל על ידי קבלת המצוות. באשר למניעים לגיור, יש גישות שונות בחז"ל, אולם המגמה הבולטת היא זו שאינה רואה במניעים הדתיים מרכיב מעכב בתהליך הגיור (זוהר ושגיא, שם, עמ' 20).
בגיליון הבא נבחן את המקורות בחז"ל בסוגיה זו.
(שמיני תשפ"ב)