פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
גם לעונש שנענשו אדם וחוה על חטא עץ הדעת, נודע משקל רב בביסוס תפיסות היררכיות כלפי נשים במורשת היהודית. העונש של חוה על פי הכתוב היה: "אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ-בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ" (בראשית, ג, טז). מעבר לכך, הא-ל הזהיר את האדם מראש ש"ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית, ב, יז), וכפי שמפרש הרמב"ן שם: "בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות". המוות המצפה לכל צאצאי אדם וחוה, נגזר כעונש על החטא שבו לחוה היה תפקיד משמעותי.
החלק בעונש חוה הקשור לעליונות הגבר הוא: "והוא ימשול בך". ניתן לראות זאת כמידה כנגד מידה. חוה היא שפיתתה את אדם והיא שהייתה הגורם הדומיננטי בין שניהם. כעת הנשים תהיינה כנועות לבעליהן. ואכן מדרשים ופרשנים שונים מדגישים את ההיבטים של הכפיפות של הנשים לגברים: "והוא ימשול בך- שהוא כובשה שלא תדבר עם בני אדם" ( מדרש אגדה (בובר) פרשת בראשית, ג, טז). כלומר, אם החטא נגרם כתוצאה מפטפוטי האישה עם הנחש, כעת האישה לא תוכל לדבר עם זרים ובעלה יסגור אותה בבית בעל כורחה ("כובשה").
"והוא ימשול בך -ברצונו משמש ולא ברצון האשה" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת בראשית ג,טז). כלומר, אם הפן המיני היה כה דומיננטי בחטאה של האישה עם הנחש, כעת קיום יחסי מין בין הבעל והאישה יהיה תלוי רק ברצון הגבר. גם רש"י (ג, טז) ממשיך את הקו הזה: "ואל אשך תשוקתך – לתשמיש, ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה, אלא הוא ימשול בך, הכל ממנו ולא ממך".
האבן עזרא (ג, טז) מרחיב את השלטון של הגבר על האישה מעבר לתחום המיני לכל התחומים: "תשוקתך – משמעתך, והטעם שתשמעי כל אשר יצוה עליך כי את ברשותו לעשות חפצו".
וכאן נכנסת ההקבלה בין הגבר לבין האדון ובין האישה לבין העבד.
הרד"ק (ג, טז): "והוא ימשול בך – לצות עליך מה שירצה כאדון על עבד".
מי שמשלב את כל ההיבטים הללו של העונש כמידה כנגד מידה ואת היות האישה כעת כשפחה לבעלה, הוא הרמב"ן (ג, טז): "והנכון בעיני שהעניש אותה שתהיה נכספת מאד אל בעלה, ולא תחוש לצער ההריון והלידה, והוא יחזיק בה כשפחה, ואין המנהג להיות העבד משתוקק לקנות אדון לעצמו, אבל יברח ממנו ברצונו. והנה זו מדה כנגד מדה, כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצותה, וענשה שלא תהיה היא מצוה עליו עוד, והוא יצוה עליה כל רצונו".
נפנה כעת לשני הספרים המרכזיים בשתי האסכולות ההגותיות ביהדות: הפילוסופית והקבלית: "מורה נבוכים" של הרמב"ם (סוף המאה ה-12) ו"הזוהר" המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי והמחקר מקשר אותו בעיקר לרבי משה די ליאון וחוגו ( סוף המאה ה-13).
הרמב"ם בעקבות אריסטו מצביע על התלות של החומר הכלה והזמני בצורה המהותית והנצחית המגדירה אותו והשולטת בו. הוא מצביע על כך שהגבר, היותר תבוני, הוא כצורה לאישה, היותר חושנית, שהיא החומר: "כל הגשמים ההווים הנפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר שלהן לא זולת זה, אבל מצד הצורה ובבחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים […]ומה נפלא מאמר שלמה עליו השלום בחכמתו בדמותו החומר באשת איש זונה, כי לא ימצא חומר מבלתי צורה כלל. אם כן הוא אשת איש לעולם לא תמלט מאיש ולא תמצא פנויה כלל […]הנה כבר התבאר שכל השחתה והפסד או חסרון, אמנם הוא מפני החומר […] ואמר "ונשים משלו בו", הפך מה שבוקש מהם בתחלת היצירה 'ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך'" (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק ח').
ובאשר ל"זוהר", כפי שמסכם חוקר הזוהר הידוע ישעיה תשבי: "האשה הראשונה, חוה החוטאת והמחטיאה […] היא הטופס הקדמון והמקור הקדום של הנשים הרעות, שנאמר בהן (קהלת, ז, כו): 'ומוצא אני מר ממות את האשה' […] ואשה גרמה מות לכל (זוהר, חלק א, רכא עמוד ב') […] האישה לגבר היא כגוף לנשמה […] הגבר דומה במעמדו למנהיג שליט, 'ואין רשות לנקבה ולא לשליחה לעשות דבר בלא רשות בעלה'" (תיקוני הזוהר, תיקון, נה, פט עמוד א'-עמוד ב') (ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך שני, ירושלים: ביאליק, 1961, עמ' תרי-תריא).
(ניצבים תשפ"ב)
