ליל הסדר כמסע כפול בזמן

בעוד כמה ימים נשב יחד לשולחן הסדר, וננסה להרגיש את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. מדובר בתחושה לא פשוטה. מצד אחד, אנחנו אמורים להרגיש עבדים: כמה מסימני ליל הסדר מכוונים אותנו לזכר השיעבוד: המרור, החרוסת – זכר לטיט, ואף המצה, שיש לה כפל פנים. מצד אחד היא מסמנת את רגע היציאה בחיפזון, ומנגד – זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים, בשעה שהיו משועבדים לפרעה.
סימנים אחרים של ליל הסדר מכוונים אותנו לתחושה של בני חורין – המצה, כאמור מסמנת גם את היציאה המהירה, ההסבה כדרכם של בני חורין, ארבע הכוסות, אמירת הלל, וכל תפארתו של השולחן הערוך בערב הזה שבו אנו כבני מלכים.
המתח מודגם יפה בתחילתו של המגיד, "הא לחמא עניא". מי הוא האומר את "הא לחמא עניא"? מצד אחד, יש כאן פרספקטיבה של בן דור מאוחר על הדורות הקודמים – זהו לחם העוני שאכלו אבותינו. מצד שני – מי שיושב ומזמין אחרים להצטרף אליו, אוכל מקרבן הפסח – כל דצריך ייתי ויפסח. האם הוא בארץ ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים? מדוע אם כן הוא אומר- 'השנה עבדים לשנה הבאה בני חורין, השנה כאן לשנה הבאה בארץ ישראל'?

נראה אם כן, שצריך לפצל את הפסקה. החלק הראשון נאמר אמנם מפרספקטיבה של עתיד ושל חרות, שנזכרת בעבר ובמה שהיה "שם", ובאוכל שאכלנו שם, אבל אז הוא חוזר אל אבותינו במצרים שיושבים ואוכלים מקרבן הפסח. כך גם במחלוקת המפורסמת שבין בן זומא לחכמים. בן זומא אומר ש"חובה עלינו להזכיר יציאת מצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים, כל ימיך חייך – הלילות. וחכמים אומרים – ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך – להביא לימות המשיח".
שני אתגרים יש בליל הסדר. היו דורות שבהם קשה היה מאוד להרגיש בני חורין. איך אפשר לשבת כבן חורין בתקופת האינקוויזיציה בספרד, או בגטו וורשה? בדור שלנו – קשה להרגיש עבדים. לכל כך הרבה חרויות וגאולה זכינו. דברי בן זומא מחברים אותנו לאתגר הראשון. חובה להזכיר יציאת מצרים גם בלילות. גם כשקשה וחשוך.
דברי חכמים, מתייחסים לגאולה העתידית – אפילו בימות המשיח, עדיין חובה עלינו להזכיר יציאת מצרים. לזכירת יציאת מצרים יש תפקיד חשוב בכינון הזהות שלנו. גם בדור של גאולה חובה עלינו לזכור מאיפה באנו. חובה עלינו לזכור "כי עבד היית בארץ מצרים", ולהתנהג על פי אמות המידה המוסריות הנגזרות מכך.
בלילה הזה אנחנו מחוברים בו זמנית לזכרון העבר, ולדורות העתיד – אלו שיש לנו חובה לספר להם ביציאת מצרים.

(צו תשפ"ג)